זאת הפעם הראשונה, אני חושבת, שאני נותנת שם לסיפור עוד לפני
שהוא נכתב. זה בדרך כלל החתימה הסופית שלי.
אולי יש משהו נחמד בשינוי הזה.

החיפוש אחר החיים נמשך אצלי כבר שנתיים. כמעט מהיום ההוא בו
עזבתי את בית ספר ועד ליום בו אמצא. אבל זה לא משהו שאפשר
למצוא. בכל מקרה אני לא חושבת שאפשר. זה הדבר הזה שאני מחפשת
בכל פעם שאני יוצאת מהבית, בכל פעם שאני עולה על טרמפ מבלי
לדעת לאן אני נוסעת. בכל פעם כשאני יוצאת מהבית ואני לא יודעת
אפילו בקצה מה יהיה לי היום.

זה נחמד. מאוד אפילו. לעיתים קרובות אני נפגשת עם אנשים
המבוגרים ממני, בעשור. ביותר או פחות. אני זאת המדברת ללא
הפסקה, מספרת סיפורים וחוויות והם אלה המקשיבים לי מרותקים. הם
לא קוטעים אותי במשפטים כמו: גם לי זה קרה... אני זוכר שכשאני
הייתי... את לא יודעת מה לי היה כש... הם לא קוטעים כי אין להם
את האפשרות הזאת. אני אוהבת את זה כל כך.

זה יכול להיות סיפורים קטנים כמו איך הגענו לבר שכוח אל בתל
אביב. איך לקחנו את הסוף של הג'וינט של העובד שם אחרי שלא
מצאנו שום אטרקציה מעניינת לעשות בעיר הגדולה הזאת שנקראת עיר
ללא הפסקה. על מי הם עובדים?
זה יכול להיות סיפורים גדולים יותר כמו איך נסעתי אני וחברה
לאילת בטרמפים, על הגופות המצוירות לאורך כל כביש הערבה, איך
נהג המשאית וחברו שלקחו אותנו את כל הדרך סיפרו לנו על מריבת
הכנופיות שהלכה שם, איך כשהגענו לאילת ושאלנו את כולם מה קרה
שם - אף לא אחד ידע על מה לעזאזל אנחנו מדברות. איך גילינו
בסוף שזאת שיטה חדשה לנסות להרתיע את הנהגים שנוסעים שם בשעות
מאוחרות בעיניים עצומות וצריכים לשים לב, טיפה יותר.

אני מאוהבת בחיפוש שלי. אני מאוהבת בו יותר ממה שאני אוהבת את
המשפחה שלי. את החברים שלי. יותר ממה שאהבתי את האקסים שלי.
הוא מרגש כל פעם מחדש. לפעמים דפיקות הלב שלי חוגגות כמו ילדים
ביסודי ששומעים על שיעור שהתבטל ('ההפסקה הנסתרת' תקועה לי
בראש.)
גם בערבים כאלה שאני לא באמת מוצאת את החיים, בימים שאני לא
רואה מקום/אדם/אטרקציה חדשה, אני אוהבת אותם. בכל פעם מחדש אני
מוצאת את עצמי כמעט וכועסת על עצמי שגיליתי את החיפוש המדהים
הזה יחסית מאוחר, וכמעט 16 שנה שהתבזבזו לי.

זה הקטע הראשון שאני כותבת כדי לנסות להעביר מסר. כמה עצוב זה
נשמע.
אני כותבת את זה לכולכם. לכל המעוניין לדעת את משמעות החיים.
לכל הסופרים שבכם, מחפשי האתגרים, החידושים. כל אלה הרוצים
נושאים מעניינים לכתוב עליהם. אני כותבת את זה לכולכם כדי שלא
יגידו אחר כך שאני אנוכית ולא חולקת.

אני אומרת לכולכם. צאו למקומות בלי לדעת לאן אתם נוסעים. אל
תחשבו על הסיכונים, אל תחשבו על כסף או על סיגריות. אל תעיקו
על עצמכם במחשבות כמו איך תחזרו ומתי.
תסעו למקום לא מוכר. תהיו חברותיים גם עם אנשים שלא נראים לכם,
תתפלאו כמה אפשר להנות מאנשים שונים ממכם.
לכן הבנות, אני מפצירה בכן להפסיק לחשוב. העולם מחולק לשניים.
לבנים שמזיינים ולבנות שחושבות על זה. תפסיקו! תחיו, תתנשקו,
תזדיינו. תשימו זין כל הדרך על כולם.
אין לנו הרבה זמן. תחשבו כמה מעט זמן נותנים לכם בשביל לחקור
את העולם. 70 שנה?
אני לא מדברת על העולם. אתם יודעים מה לפעמים אני אפילו לא
מדברת על הארץ. תלכו לסוף הרחוב, אני מבטיחה שיש שם דברים
ששווים חיפוש.

אם תחזרו לפה, עם תלונות בפיכם. כנראה שעשיתם משהו לא טוב.
חיפוש מהנה.