בגיל 8 סבא שלי לקח אותי בפעם הראשונה ללונה פארק. לרכבת הרים.
זה היה בארצות הברית והיה חשוך לגמרי, מלא כוכבים זוהרים שנראו
לי כמו זיקוקים כי הרכבת נסעה כל כך מהר והכל נראה כמו בלגאן
אחד גדול. לא ידעתי אם אני למעלה או למטה, אם אנחנו הפוכים או
לא, וסבא שלי, הוא לא הפסיק לצחוק. יצאנו מהרכבת הרים ובכיתי
ולא יכלתי לעמוד ישר אז נפלתי. וכעסתי. לא הבנתי למה נותנים
לילדות קטנות עם לב חלש לעלות על דברים כאלה שמסחררים את הראש
ותוקפים את כל החושים בזבנג אחד ארוך שלא נגמר. ועוד כשחשוך כל
כך ואפילו הכוכבים לא עומדים במקום. זה לא יפה.
מאותו יום לא עליתי על רכבת הרים. זה נשמע מצחיק אבל גם
כשהייתי כבר בת 18 והיה לי יום כיף בלונה פארק עם הצבא, אני
נשארתי עם החובשת על הקרוסלה והמקסימום שהסכמתי זה לעלות על
הפילים המעופפים. וגם זה בעיניים עצומות.
ההרגשה הזו שברגע שמשחררים את הגלגלים של הרכבת אתה נופל, בלי
שליטה, ובבת אחת מתהפך, מהר, לאט, בסיבובים, אחורה, קדימה...
ואין לך מושג מה יש מאחורי הפינה הבאה. וכולם צורחים אז בטוח
משהו פה לא בסדר. והלב דופק כל כך מהר כל כך מהר כל כך מהר...
מה כבר יכול להיות טוב בזה. והאדרנלין הזה. מחזיק בדיוק חמש
דקות אחרי שאתה יורד מהרכבת וגם אז אתה כבר מכור, רק רוצה
לעלות שוב. כדי לרדת.
אני, אני לא צריכה את הריגושים האלו. הם גם ככה לא מחזיקים
מעמד, גם ככה אם אין לי שליטה, אם אני לא רואה לאן אני הולכת,
אם הלב שלי דופק-דופק-דופק והידיים שלי מזיעות, אם הראש שלי
מסתחרר ואני נעשית חלשה... אני רק יכולה להיפגע. וזה לא שווה
שום ריגוש שבעולם.
אז אל תבקש ממני לעלות אתך על הרכבת הרים הזו. זה לא בשבילי,
אתה לא מבין? זה מפחיד אותי, מלחיץ אותי ואני לא יכולה לראות
מה קורה אם אני עוצמת עיניים. ברור שאני סומכת עליך, אבל גם
סמכתי על אלעד ועל אורי, על איתן ועל יובל ועל כולם. ותמיד
ירדתי מהרכבת עם בחילה וכאב ראש שלא נגמר עד שהגעתי הביתה. אז
למה שאתך זה יהיה שונה?
אל תחזיק לי את היד, זה מלחיץ אותי. ואל תנשק אותי באמצע כי זה
עלול להעיף את שנינו מחוץ לרכבת. טוב אם אתה חייב אז תחבק אותי
ככה, בעדינות שלך. ואל תיתן לי ליפול, אתה שומע? אל תכריח אותי
לפקוח עיניים עד שאני לגמרי בטוחה שאין ממה לפחד. תלך איתי צעד
צעד, עם כל הסיבובים והפיתולים, עם החלקים החשוכים וגם
כשהכוכבים מסנוורים אותי לגמרי. וכשנרד מהרכבת הרים, תמשיך
לחבק אותי. אל תעזוב. גם על הקרקע אני קצת פוחדת.