היא הייתה הכלה הכי יפה. השמלה שלה הייתה מהממת, האיפור מושלם.
האולם היה מעוצב בטעם טוב, באו כל האורחים. אבל הוא - הוא לא
בא.
זה היה יום חתונתה, יום הכלולות שלה, היום שעליו היא רקמה
וטוותה חלומות. מאז שהייתה ילדה קטנה היא תכננה את חתונתה.
כשרק הכירה אותו - ידעה שהוא האחד. ידעה שרק איתו היא רוצה
להתחתן. האם הוא ידע? זה לא חשוב. היא סלחה לו על כל הפעמים
ששיקר, על כל הפעמים שאיחר, על כל הפעמים שהוא לא התייחס. סלחה
לו כשבגד. ולא פעם ולא פעמיים. הוא היה "אהבת חייה", או זה מה
שהיא חשבה. היא הייתה מקובעת עליו כל כך וסירבה לראות את מה
שראו כולם.
אבל כן, בסוף הוא הציע לה את ההצעה הנכספת, ההצעה שלה חיכתה כל
כך הרבה זמן.חשבה לעצמה "אולי הוא התבגר, אולי הוא התמתן, אולי
הוא באמת אוהב אותי כמו שאני אותו". היא לא ידעה כמה שהיא
טעתה.
היא הייתה שקועה בהכנות לחתונה, בחרה את האולם המושלם, השמלה
המושלמת, ההזמנות המושלמות. הכל היה מתוכנן אצלה לפרטי פרטים.
היא לא התפשרה. הקדישה את כל מרצה.
הוא הביא לה טבעת - יפה ויקרה, אבל היא לא ידעה שהוא נתן
תכשיטים יותר יפים לאחרת. היא לא שמה לב שהוא ממשיך לבגוד.
והנה, הנה היום שלה הגיעה.
והיא כל כך מאושרת.
כל האורחים כבר שם - אבל הוא לא.
כולם מחכים ומחכים וממתינים לבואו. אבל הוא לא בא.
והיא מעודדת את עצמה "אולי הוא יגיע. הוא בטוח יבוא. הוא לא
יכול לעזוב אותי עכשיו. הוא לא יעשה לי בושות".
אבל היא לא שמה לב.
אחרי כמה שעות ההורים שלה כבר הבינו מה קרה.
הם פיזרו את כולם, ורק היא נשארה, והוא, עדיין לא בא.
וכל מה שהיא הרגישה זאת אכזבה עולה בגרונה. מעבר להשפלה, מעבר
לעצבות, מעבר לתחושת החוסר אונים, היא הרגישה אכזבה. הרגישה
איך כל האשליה שלה התפוצצה לה בפרצוף.
היא אמרה להורים שהיא בסדר, והיא רוצה להיות קצת לבד.
היא נכנסת לדירתם המשותפת, כל החפצים שלו כבר לא שם.
רק מכתב אחד הוא השאיר - "אני מצטער. הכל היה טעות אחת גדולה.
את מאוד חשובה לי, אבל אני לא באמת אוהב אותך. אני אוהב אחרת.
נסעתי רחוק מכאן. מקווה שיהיה לך רק טוב".
והיא, עדיין מסרבת להאמין.
היא מוציאה מהארון את כל האלכוהול, והיא עכשיו שיכורה ובוכה
וצועקת ומשתגעת וקוראת לו שיחזור.
אבל הוא לא בא.
כשהיא כבר באפיסת כוחות, הטלפון מצלצל. היא מסתכלת על צג השיחה
המזוהה בתקווה, אבל זאת רק אמא שלה. היא לא עונה.
הטלפון ממשיך לצלצל עד שנדם.
והוא עדיין לא בא.