אני זוכרת כשרוני הגיעה לכיתה.
גוף יפה, חטוב. רגליים ארוכות שלא נגמרות.
פנים... טוב, האמת... מכוערת זו מילה קצת קשה, אבל...
אולי אסתפק בזה שהיא ממש לא היתה יפה.
היא עמדה בפתח הכיתה, עיניה מושפלות, שיערה על פניה, מסתיר-לא
מסתיר... עמדה מבויישת.
כשהרימה עיניה, היה בהן מבט אפל, מבט שואל, מבט חודר.
לרגע הצטלבו מבטינו. חייכתי.
רוני הנידה בראשה, לא חייכה, לא הישירה מבט.
ואני... הסקרנות החולנית שלי החלה לגעוש.
מי היא? מאיפה באה? מה מסתתר מאחורי העיניים האפלות האלה?
למה, לעזאזל, יש לה רגליים ארוכות כל כך? ואיך זה להיות
מכוע... סליחה, ממש לא יפה?
בתור אחת שנחשבת לתותחית בכל תחום, מוקפת בנים וחברות בלי
הפסקה, רוני לא שיחקה בשבילי תפקיד. סתם עוד תלמידה חדשה
בכיתה.
וכך, בעודי עסוקה בחיי חברה תוססים, רוני כאילו נבלעה בין
המחברות והספרים.
אבל... מידי פעם הייתי מסתכלת עליה, על דרכיה המוזרות,
והסקרנות הייתה גואה.
סקרנותי הייתה גואה, אבל אצל יתר החבר'ה גאו יצרים אחרים.
בהבחינם במוזרות של רוני, בהתבדלות שלה, בחוסר חיוכיה ובמבטה
המושפל, הריחו טרף קל.
ההצקות, ההשפלות והלגלוג לא אחרו לבוא.
ורוני? רק התכנסה בעצמה יותר ולא אמרה כלום.
באחד הימים, באחד מביקוריי אצל סבא וסבתא שלי, התברר לי
שהשכנים החדשים בקצה הרחוב הם בעצם רוני ומשפחתה.
בהחלטה של רגע השתלטה עליי הסקרנות, והחלטתי שאני הולכת לבקר
אותה.
נקשתי על הדלת.
את הדלת פתחה לי אישה גבוהה, נאה.
"שלום", אמרתי, "רוני בבית?"
רוני כנראה שמעה את קולי והופיעה מיד.
אמא שלה חייכה והזמינה אותי להכנס.
רוני רק עמדה שם, בקצה הסלון, ובהתה בי.
"רוני", הטון בקולה של אמא שלה כנראה ניער אותה מההלם.
"תראי לחברה שלך את החדר".
וכך הלכתי אחרי רוני לחדרה.
התחלתי לדבר כדי לשבור את השקט. סיפרתי לה על סבא וסבתא שלי
שגרים לא רחוק, ועל זה שלא חשבתי הרבה והחלטתי פשוט לבוא ככה
סתם, בלי להודיע. ועוד ועוד, העיקר שלא יהיה שקט מפחיד כזה.
ואז... אז רוני חייכה.
ומה אני אגיד? החיוך הזה האיר את פניה והגיע עד עיניה, ופתאום
היא הייתה כמעט ממש יפה.
ורוני החלה לספר לי על עצמה והראתה לי כל מיני דברים מיוחדים
שאבא שלה מביא לה מכל נסיעותיו לחו"ל, והשיחה קלחה.
לא הרגשתי איך הזמן עף. להפתעתי, ממש נהניתי.
וככה, כל פעם כשהייתי באה אל סבא וסבתא, הייתי קופצת אל רוני.
היינו מפטפטות, צוחקות, מגלות סודות.
בעולם אוטופי, הסיפור היה נגמר כך.
רוני ואני הפכנו לחברות הכי טובות.
אבל המציאות... המציאות שונה לגמרי.
בבית הספר, רוני ואני ניסינו להיות ביחד. באמת שלא התנכרתי
אליה. אבל יחד עם זאת, לא הייתי מוכנה לוותר על מעמדי בכיתה.
לא הייתי מוכנה לוותר על כל החברות שהקיפו אותי ולא סבלו את
רוני. לא יכולתי לוותר על הבנים שסבבו אותי ולגלגו על המכוערת
המוזרה הזאת, רוני.
רוני התרחקה מהחבר'ה. ואני לא רציתי לוותר על החבר'ה.
ככה, לאט-לאט, התרחקנו אחת מהשניה, וביקוריי הלכו ופחתו עד
לאפס.
רוני נשארה לבד.
עם יד על הלב? לא עמדתי לצידה, לא לחמתי את מלחמתה, לא השתקתי
פיות, לא מחיתי, לא הייתי מספיק חזקה כדי לתמוך ברוני.
הייתי החברה הכי טובה שלה. בעצם, החברה היחידה שלה.
אבל אני העדפתי להיות אחת מהחבר'ה.
רוני לא התלוננה, לא הטיחה בפניי מילה ולא תבעה את עלבונה.
רוני דבקה בשתיקתה, ויום אחד היא פשוט נעלמה.
עזבה את בית הספר, עברה דירה.
אף אחד לא הרגיש בחסרונה.
כמעט.
עברו שנים.
ורוני לא עזבה את ליבי המתבייש בעצמו.
לא עזבה את מצפוני המיוסר.
היום, אני כמעט ולא זוכרת את החברות שהיו לי אז, ועוד פחות את
הבנים שסבבו אותי.
אבל רוני? היא צרובה בנשמתי.
יכול היה להיות אחרת.
ולא צריך בעצם עולם אוטופי בשביל זה.