הגיע היום-הולדת שלי, חשבתי כשהתעוררתי אבל עדיין לא פקחתי את
עיניי. שמעתי את אמא באה. היא נישקה אותי נשיקת יום-הולדת שרק
אמהות יכולות לתת ולאחר מכן החלה בשירת "יום הולדת שמח".
כשפקחתי את עיניי ראיתי את אמא שלי מחזיקה מלא ממתקים והתקרה
הייתה מוצפת בבלונים עם הליום. קמתי וחיבקתי את אמי. היום אני
בן 7 חשבתי לעצמי.
"אתה צריך להתלבש היום בצורה חגיגית. אנחנו הולכים עכשיו
למסעדה ויותר מאוחר נעשה לך מסיבה עם כל המשפחה." אמי אמרה.
הייתי מאושר. כשירדתי למטה ראיתי את אבי. "וואו, איזה ילד גדול
יש לי." הוא אמר ונסענו למסעדה. כשאכלנו הרגשתי שממש מתייחסים
אלי כאל מישהו בוגר, אבל בסוף הארוחה כשההורים שלי הזמינו עוגה
עם זיקוקים, סוכריות ונרות ידעתי שזה מאוד דומה לשנה שעברה
ולפני זה, לכן, לא התלהבתי כל-כך. כשחזרנו הביתה אמי הייתה
עסוקה בהכנת האוכל לאורחים שיבואו בצהריים ואבי הלך לישון. לא
היה לי מה לעשות לכן פשוט בהיתי באמי מכינה את הבית למסיבה.
רציתי לעזור לה אבל היא נראתה כל-כך עסוקה שאי-אפשר היה אפילו
להתקרב אליה.
הגיעו כבר חלק גדול מהאורחים. כל אחד מהם הביא מתנה ממש גדולה
בדיוק כמו שאני אוהב, חוץ מסבתא שהביאה לי 100 שקל. כבר כל
האורחים הגיעו. אמי כיבתה את האורות והביאה את העוגה. כל בני
משפחתי החלו לשיר לי שירי יום-הולדת. כיביתי את שמונה הנרות
שהיו על העוגה בבת אחת והגיע הזמן שבו מרימים אותי על הכיסא.
אני אוהב שמרימים אותי על הכיסא, זאת מן הרגשה כזאת שאני ממש
יכול לעוף.
כבר ממש התיישבתי על הכיסא וחיכיתי שיבואו להרים אותי אבל אז
דוד שלי קם ואמר שהוא הביא לי משהו מיוחד בדיוק לרגע הזה.
פתחתי את המתנה שלו וראיתי שהוא הביא לי כיסא. הייתי מופתע כי
אף-פעם לא הביאו לי כיסא ליום-הולדת. "זה לא סתם כיסא," אמר
דודי, "זה כיסא מעופף!"
"מעופף?" כל משפחתי אמרה כאחד.
"כן, כן, מעופף." אמר דודי בביטחון רב.
התיישבתי על הכיסא בתקווה שהוא יעוף, אבל שום דבר לא קרה. "אני
לא רואה שהוא עף." אמרתי בעצב.
"הוא לא יעוף עד שלא נרים אותך בדיוק שמונה פעמים." דודי אמר.
הרימו אותי פעם אחת, פעם שנייה, שלישית, רביעית, חמישית,
שישית, שביעית, ובשמינית כבר לא היה צריך להרים אותי כי הכיסא
פשוט עף. בהתחלה, די פחדתי שאני עומד ליפול אבל אז דודי הראה
לי שלט שלא ראיתי קודם שבא עם הכיסא. "קח את השלט הזה, כך אתה
תוכל לזוז עם הכיסא לאן שתרצה." דודי אמר. לקחתי את השלט
והתחלתי לזוז ברחבי הבית. כל בני משפחתי היו פשוט המומים כיוון
שמעולם לא ראו כיסא מעופף בכל חייהם. גם אני הייתי המום אבל
שמח באותה מידה, ואולי אפילו יותר.
"אז, איפה קנית את הכיסא המעופף הזה?" אמי החלה לחקור.
"לא קניתי, הרכבתי בעצמי, פשוט תוצרת בית!" דודי אמר בשמחה.
יצאתי החוצה ואף אחד לא שם לב כיוון שהם היו מרותקים מסיפור
בניית הכיסא המעופף של דודי. טיילתי לי ברחוב הראשי וכל מי
שעבר לידי היה פשוט המום, אפילו מישהו התעלף. אחרי זמן קצר,
כבר כל העיר ידעה שיש לי כיסא מעופף. המון אנשים פשוט החלו
ללכת אחרי כאילו אני המלך שלהם. אחד מהאנשים נראה חשוד במקצת
אבל אני התעלמתי כיוון שבעקרון לא הייתי לבד, ואם יקרה לי משהו
יהיו הרבה אנשים שיוכלו לעזור לי.
הייתי כבר המון זמן בחוץ וכבר הגיע אפילו הערב. חלק מהאנשים
שהיו איתי כבר עזבו ממזמן, אבל זה לא מפריע לי. הדבר שכן
הפריעה לי זה שהאיש שחשבתי שהוא חשוד כבר ממש הולך לידי ולא
מאחורי. הוא התחיל לדבר איתי ושאל אותי שאלות לגבי הכיסא אבל
לא עניתי. הסתובבתי לכיוון הבית שלי. פתאום הרגשתי שאותו
בן-אדם החל להחזיק בכיסא המעופף שלי ובעזרת הכוח שלו פשוט לא
נתן לכיסא לזוז. ניסיתי לעלות עוד למעלה כדי שלא יוכל להגיע
אליי אבל לא הצלחתי, זה כבר היה מאוחר מדי, אף-אחד כבר לא נמצא
איתי חוץ ממנו.
הוא הפיל אותי מהכיסא, עלה עליו ועף איתו למעלה. הייתי עצוב
והתחלתי לבכות. אחרי שעה או שעתיים שנשארתי באותו מקום התחלתי
לשמוע צעקות.
"דני, איפה אתה?" זאת הייתה אמי.
"אני כאן אמא!" צעקתי אליה חזרה.
היא רצה אליי וחיבקה אותי. "סליחה שלא שמנו לב אלייך, פשוט
הכיסא שדודך המציא הדהים אותנו כל-כך." אמי אמרה. "איפה הכיסא
שלך בכלל?" אמי שאלה.
"גנבו לי אותו, מישהו הפיל אותי ממנו ופשוט עף איתו גבוה כל-כך
שלא ראיתי לאן הוא הלך." אמרתי תוך כדי בכי. "לא נורא, העיקר
שאתה בסדר. אני אבקש מדודך שיכין לך עוד כיסא מעופף רק שהפעם
אתה תלך איתנו לטיול עם כיסאות מעופפים." אמי אמרה בהתרגשות.
"כולנו?" שאלתי.
"כן, כולנו. דודך אמר שיש לו עוד מלא כיסאות מעופפים בבית. אתה
לא חשבת שהוא ימציא משהו כל-כך גאוני ויעשה רק אחד, נכון?" אמי
שאלה.
"לא..." אמרתי בשקר לבן.