אלה היא ילדה יפה, לדעת חלק מהאנשים לפחות. היא רזה נורא, הכי
רזה שאני מכיר, אבל משום מה אף אחד לא מתקרב אליה. יש לה כזה
מבט בעיניים שמושך אותך אליה, שמהפנט אותך, אבל כל השאר רק
מרחיק אותך.
יש כאלה שאומרים שהיא מוזרה, אני חושב שהיא מיוחדת.
כל יום אני רואה אותה עוברת בבית ספר והיא פה לידי, אבל עם זה
היא רחוקה נורא, היא רחוק בתוך עצמה ואי אפשר להחזיר אותה
אלינו.
לפני שבוע ראיתי אותה הולכת לבד, כרגיל, אבל הפעם היא לא הייתה
כל כך רחוקה, ופתאום היא עצרה והסתכלה עלי. כשראיתי את העיניים
האלה מונחות בשקט על העיניים שלי הרגשתי שאני רחוק כמוה. אני
מסתכל עליה ומרגיש כאילו אני בסרט, וזאת ההרגשה הכי נכונה
שהייתה לי בחיים. פתאום היא הזיזה את המבט ונכנסה לשירותים.
שמעתי משם רעשים אבל לא התרכזתי בזה, רק בחוייה שהרגע עברתי.
היא יצאה והשתעלה קצת, ואז היא ישבה והוציאה מחברת קטנה בצבע
ורוד עם פיה ישנה שמצוירת עליה. היא הסתכלה במחברת וכתבה, ואני
יכולתי רק לבהות בה. החלטתי שאני חייב לדבר איתה, אבל לא
הצלחתי. היא הייתה כל כך יפה מהצד ופחדתי שאם אני אתקרב האשליה
תתנפץ והיא תשבר.  יום אחד עזרתי אומץ ונגשתי אליה, אמרתי היי
ומה נשמע, ואפילו לא הקשבתי לתגובה כי הייתי עסוק שוב בעיניים
שלה, היא נראתה כל כך שלווה.  התחלנו לצאת, אפשר להגיד שהיינו
חברים, וכל הזמן אני פחדתי לפגוע בה. היא כל כך רזה ושברירית
שהיה לי קשה לחשוב מה יקרה אם אני אשבור אותה.  
יום אחד יצאנו והיא נעצרה שוב והתחילה לכתוב. היא כתבה בערך
עשר דקות והלכה לשירותים, אבל לזה כבר התרגלתי. אני אוהב את זה
- היא הולכת לשירותים, חוזרת, משתעלת קצת ולפעמים מנגבת את הפה
בעדינות. זה קורה הרבה, זאת מן שיגרה כזאת שאני אוהב.
הלכנו לטיול בשכונה ודיברנו המון. אכלנו ביחד והיא אכלה המון
ושאלתי אותה איך היא נשארת כזאת רזה בצחוק, והיא אמרה "סתם."
עברה נושא, ושוב התחילה לכתוב קצת. היא שוב בקשה סליחה והלכה,
וכרגיל חזרה וניגבה את הפה.
הימים עברו ואנחנו התקרבנו יותר ויותר. היא הכירה אותי הכי טוב
בעולם אבל אני תמיד הרגשתי שאני לא מכיר אותה עד הסוף, שיש מן
מרחק כזה שהיא שומרת עליו טוב טוב. יום אחד שאלתי אותה מה זאת
המחברת הזאת עם הפיה, והיא אמרה שזה החיים שלה ושיום אחד אני
אבין. לא הבנתי, אבל סמכתי עליה. היא יצאה לשירותים ואני
התפתתי להסתכל, אבל לא הסתכלתי.
עבר שבוע, ושבועיים, וחודש, ואני בעננים כל יום. כל דקה אני
חושב עליה וכיף לי, אבל היא התרחקה יותר ויותר. יום אחד הבנתי
שאני אוהב אותה ושהיא הכי מיוחדת בעולם, ושבעצם את הסוודר החדש
שלי קניתי כי הוא הזכיר לי את הצבע של העיניים שלה, ואני לא
רוצה לאבד את הצבע הזה. אני אגיד לה, החלטתי, מחר. מחר הגיע
מהר מדי, לא זכרתי שמחר תמיד מגיע. התקרבתי אליה והיא הסתכלה
אלי, לא עלי, אלא אלי, וחייכה. אמרתי לה שאני אוהב אותה, ועם
החיוך ירדה דמעה, היא נתנה לי נשיקה קטנה על הפה והלכה. יום
למחרת היא לא הגיעה לבית ספר, וגם יום למחרת לא. השתגעתי עם
עצמי, הרגשתי שאין לי מה לעשות בלעדיה.
כשהגעתי הביתה באותו יום חיכתה לי חבילה, ובתוך החבילה היתה
המחברת הקטנה והוורודה ומכתב. קראתי את המכתב, זה היה מכתה
התאבדות. יומיים לא יצאתי מהבית, רצו לי במוח מחשבות ותמונות
שלה ושלי. אחרי יומיים פתחתי את המחברת, פחדתי ממה שאני אמצא
שם.  גיליתי שהיא הייתה בולימית ואני הייתי טיפש, טיפש מכדי
לראות, מכדי להבין את כל הריצות לשירותים ואת השיעול. אבא שלה
הרביץ לה. היא כתבה על זה, היא כתבה גם כל מיני שירים במחברת
ואני בכיתי, בכיתי יום שלם ולא יכולתי להפסיק. הרגשתי אשם,
ובגלל זה כתבתי את זה, כדי לספר לכולכם שהייתה פעם ילדה יפה
ורזה בת 16, וקראו לה אלה, אלה שלי, והיא הכי מיוחדת.


     "מתעוררת בלילה מהנשימות שלי,
      לא רוצה לעצום עיניים,
      אבל לא רוצה להשאיר אותן פקוחות,
      אני חולמת סיוטים וחיה סיוטים,
      אני רוצה להתקע ברגע מסויים ולהשאר בו לנצח,
      רוצה לעוף, לברוח, אבל אין לי לאן,
      אני רוצה לישון בלי להתעורר,
      אני רוצה רק חלומות טובים,
      אני רוצה מקום לברוח אליו,
      אני יכולה לברוח רק בדמיון,
      ואולי הדמיון הוא המציאות?"
                                                אלה שלי.
                                                 
14.02.2003