סיוט.
אני חיה בתוך סיוט.
והסיוט שלי, הוא לא הסיוט הטיפוסי  - עתיר מפלצות ושדונים,
המאיימים על קיומי.
הסיוט שלי, מורכב מהחיים שלי.
מורכב מהחברים, שהתנתקו להם, שעזבו ללא התראה, בלי לומר ולו
מילה אחת.
מורכב מסיפורים ישנים, שלא מרפים, שיושבים להם אי שם,
וחוזרים חזרה, בדיוק כשקשה, בדיוק כשרוצים לעבור הלאה.
מורכב ממילים ישנות, שנאמרו, ושמעולם לא נלקחו חזרה.
וגם אם נלקחו - עדיין כואב.
מורכב ממעשים ישנים, שפגעו בי, ושעדיין פוגעים, וככל הנראה -
לעולם לא ירפו.
כי זה טבעו של סיוט - להיות שם, בדיוק כשרע, ולא להרפות, לא
לעזוב, לא להתנתק.
שמונה עשרה שנה, של צבירת זכרונות ורגעים קשים, לצד הרגעים
הטובים, וחיוכים נוטפי אושר.
האושר, נמצא שם, לרגעים ספורים, ואז מפנה מקומו לכאב ולעצב.

האם באמת חוויתי כל כך הרבה רוע אנושי??
האם אני לעולם לא אמצא מישהו, שיקשיב לי, שילטף אותי ברוך,
שיאזין לי, בלי לקטוע את דבריי ואת דמעותיי, ופשוט יהיה שם,
בשבילי...
בדיוק כמו שאני הייתי שם, כשנזקקו לי.

אני ממתינה..ומחכה.
"אנשים טובים באמצע הדרך..."
- ע"פ השיר, יש אי שם מישהו שיהיה שם בשבילי...