אנחנו מכירים כבר כמה חודשים. כשראיתי אותה בפעם הראשונה, היא
נראתה לי כמו אדם מעניין, והחלטתי שכדאי לי להתעניין. חשבתי
עליה אז כצעירה מדי עבורי, וחוץ מזה, יש לה חבר, אבל הרגשתי
שיש לה די ערך כאדם כדי שאכיר אותה גם בלי ההקשר המיני.
התידדנו. למדתי להכיר את כל הניואנסים הקטנים שלה, את השינוי
הדק בחתך הדיבור שמלמד שהיא בעצם צינית, ולא מתכוונת למה שהיא
אומרת בפועל, אלא למשהו שונה לגמרי. את ה"אני בסדר" הפולני
הזה, שכל כולו "אני ממש לא בסדר". את ה"עזוב" בכל פעם שהיא
מנסה להתחמק מהתמודדות עם מה שהיא יודעת שתיאלץ להתמודד איתו
בכל מקרה. למדתי מתי לשאול מה שלומה, ומתי לשאול מה שלומם, בן
הזוג שלה והיא.
נדברנו להפגש. היא היתה חולה, ורצתה לראות אותי. אני מצידי, רק
רציתי חיבוק. היו לי כמה דברים לעשות, אז תיאמנו שאבקר אצלה
כשאסיים. זה נמשך מעט מעבר למתוכנן. באחת בלילה ירדתי אל
האופנוע. הייתי עייף. התקשרתי אליה, התנצלתי, והסברתי שלא אוכל
להגיע. הרגשתי את האכזבה בקולה. אבל הייתי צריך לקום בבוקר,
והייתי עייף מדי בשביל להפגש.
הייתי עייף מדי בשביל ללכת לישון בלי לראות אותה. בלי לדעת
שהיא בסדר. בלי חיבוק. באמצע הדרך הביתה נכנעתי לדחף. המשכתי
לרכב אליה. האספלט זורם מתחת לגלגלים, והרוח הקרה חודרת לתוך
העצמות. אחת בלילה. חניתי ליד הבית שלה, והתקשרתי, שתפתח. היא
הייתה מופתעת, וביקשה כמה דקות להתארגן. לא נורא. כשהיא פתחה
את הדלת הבנתי שטעיתי, אבל כבר היה מאוחר מדי לפנות חזרה. אי
שביעות הרצון שודר מכל תנועה שלה. אולי זה בגלל המחלה, אולי
בגלל שינויי התכניות, אבל היא לא הייתה שמחה. ניחא, אמרתי
לעצמי, אנסה לעודד אותה מעט, ואסע חזרה. רק חיבוק אחד קטן,
שיגיד לי שהיא מרגישה אותי, זה כל מה שאני צריך כדי לטעון מחדש
את המצברים, ואז אוכל לישון בשקט.
ישבנו וראינו סרט טפשי בטלוויזיה, ניסיתי קצת להתבדח איתה. פה
ושם גם הוצאתי ממנה חיוך. אבל ברגע שנגמר החיבור, היא התגלגלה
לה חזרה לתוך הקונכיה. אני צריך לקום בשש. אחת וחצי, שתיים,
שלוש, ארבע... אין ברירה, אני חייב ללכת. "לילה טוב, יקירתי,
תרגישי טוב". "תודה. לילה טוב".
רכבתי לי הביתה. כל הדרך הציק לי המחסור. הלכתי לישון, נים ולא
נים. בלי חיבוק.