"שוב נתקעתי", מלמלתי לעצמי, בעודי מביטה בחוסר אונים בצג
המחשב הריק.
"בעיות עם המחשב?" שאל מקס שבדיוק התיישב ליד השולחן שלי והחל
לכרסם את קרואסון השוקולד שלו.
"לא, פשוט יש לי חור בראש כנראה. כל הרעיונות נזלו ממני",
חייכתי אליו. "בתיאבון".
"אה, תודה", הוא ענה בפה מלא. "רוצה קצת?"
"לא, תודה. אני מנסה להיגמל".
"איך היה היום שלך?" שאל מקס תוך כדי שהוא מתענג על ארוחת
השחיתות הקטנה שלו.
"לא משהו", נאנחתי. "שייגמר כבר".
"פגשת מישהו באינטרנט?"
"אתה יודע", פיהקתי, "כמה מופרעים, כמה סוטים ופה ושם כמה
ילדים בני שתי-עשרה".
"הסחורה הרגילה", ענה ידידי הסטודנט, שעכשיו לגם מכוס הקפה
שבידו.
"נכון".
"טוב, אני חייב ללכת. היה נעים לראות אותך מתוקה", מלמל מקס
בין לגימה ללגימה. "לא כדאי לי לאחר לשיעור בקרימינולוגיה.
בהצלחה עם הסיפור שלך".
"כן, תודה", השבתי בנימה קלה של ייאוש. "אני מקווה שעד סוף
השנה אני כבר אתחיל אותו".
המשכתי לבהות במסך. הסמלים הקטנים החלו לרצד מול עיני העייפות,
ומחשבותיי החלו לנדוד אי שם אל מעבר לקפיטריה, הרחק אל המיטה
שחיכתה לי בבית.
פתאום 'קפצה' למרכז המסך שלי תיבת דו-שיח קטנה. היה זה מסר של
תוכנת ה-ICQ שלי. הסתכלתי לראות מי השולח. הכינוי שהופיע היה
משונה: 'מוזה בוי'.
"יבשים היום?" שאל 'מוזה בוי'.
"מה פתאום?" כתבתי בחזרה. "במה זכיתי לכבוד?" הוספתי.
"סתם, ראיתי שקשה לך למצוא רעיונות טובים לסיפור וחשבתי שאוכל
לעזור".
הסתובבתי אחורה, מנסה לאתר אנשים בעלי מחשבים שיתכן ובן שיחי
אחד מהם. אולי הוא ראה אותי ומצאתי חן בעיניו? ואם כן, איך
השיג את מספר ה-ICQ שלי?
להפתעתי, לא היה אף אחד בסביבה עם מחשב נייד. בעצם, לא היה אף
אחד בסביבה. עוד לא שמעתי על טלפון נייד שיכול להתחבר ל-ICQ,
ומחשבי כף יד - טוב, אולי, אבל כל האנשים שראיתי היו עסוקים
בניגוב שולחנות, בהליכה לשיעור שלהם  או ביציאה מן השירותים.
"מקס, זה אתה?" שאלתי את השולח המסתורי.
"לא, מי זה מקס?" שאל השולח. לא הספקתי לענות, ומיד הופיע עוד
מסר: "אה, הבחור שאוהב שוקולד לארוחת צהרים? לא, אני חושש
שלא".
"אתה נמצא בסביבה, נכון?"
"אני נמצא בכל מקום".
גיחכתי, ומיהרתי לכתוב בתשובה.
"באמת, תעשה לי טובה".
"כל דבר בשבילך, יקירתי".
"אל תנסה לעבוד עלי כי זה לא מצליח".
"הי, מי עובד על מי?"
"טוב..." השבתי, תוך כדי שאני מריצה במוחי את כל האנשים שאני
מכירה, מנסה לחשוב מי מהם היה יכול לעולל תעלול כזה.
"את לא מכירה אותי, ליסה", הוא כתב, כאילו קרא את מחשבותיי.
"לא בדיוק. אבל אני מכיר אותך".
לא השבתי. חיכיתי לבואה של הפאנץ' ליין.
"למשל, אני יודע שאת לומדת פסיכולוגיה שנה א', שאת אוהבת
לטייל, עושה ג'וגינג כל יום בשעת השקיעה ליד הים, המאכל הכי
אהוב עלייך הוא אגרול ובכל הפסקה את מנסה לכתוב סיפורים במחשב
הנייד שלך, שהורייך קנו לך שנה שעברה ליום ההולדת, אבל בדרך
כלל לא יוצא לך שום דבר טוב".
"אהה".
"ובכיתה ד' הילד שהכי חיבבת בכיתה שם לך צפרדע בחולצה".
"הי!" קראתי, "מאיפה אתה יודע?"
"אני יודע" הוא השיב. "אני יודע הכל".
החלטתי לרדת לשורש העניין.
"אז ספר לי משהו שאני לא יודעת".
פתאום השתררה שתיקה. במשך כדקה לא הופיעה תשובה על המסך.
"מה קרה? יבש?" התגריתי בו.
"אני יודע שאת עומדת לכתוב את הסיפור הכי טוב שלך".
לרגע קל, לבי החסיר פעימה. הייתכן שהוא יודע על מה הוא מדבר?
"למה?"
"כי אני אעזור לך".
עכשיו הפליאה הפכה לגיחוך. "אתה? תעזור? לי?"
"כן" השיב 'מוזה בוי' בחוצפה.
"מעניין", השבתי, מנסה לשחק את המשחק שלו. "למה שתעזור לי?"
"כי ביום מן הימים, את תחזירי לי טובה".
"אני אחזיר לך טובה?"
"כן, את לא מצפה הרי ממני לעבוד בחינם".
"אתה זה שנידבת את עצמך".
"לא נידבתי, באתי להציע לך הצעה".
"מה?"
"כשתתפרסמי, ותהיי סופרת מצליחה, הדבר הראשון בו תזכי - יהיה
שלי".
"שלך?"
"כפי ששמעת".
למרות שלא חשבתי שהוא יכול לשמוע אותי, פרצתי בצחוק אדיר.
"אם אהיה סופרת מצליחה", כתבתי לו בתשובה, "אני אתן לך חצי מכל
מה שיהיה לי".
"לא, תודה רבה" כתב האיש המוזר בתשובה, "אסתפק רק בדבר הראשון
שייפול בחלקך"
צחוקי גבר, והפך לשיעול חנוק. לגמתי מכוס הקפה שלי והשבתי לו.
"עשינו עסק, 'מוזה בוי'".
"לא תתחרטי על כך", ענה השולח התמהוני, ובאותה השניה, ראיתי
שהוא יצא מן הרשת.
לא ראיתי אותו מאז באינטרנט, למרות שחיפשתי אותו בכל חדר צ'אט,
אתר ומנוע חיפוש שאפשר. במאגר משתמשי ה-ICQ שמו כבר לא היה
ניתן לאיתור, כאילו לא היה קיים מעולם וכל השיחה הזו היתה פרי
דמיוני. אפילו הרישומים של השיחה במחשב שלי נעלמו כאילו לא
נוצרו אלא רק במעמקי מוחי. החלטתי להרפות מן העניין.
כחודשיים לאחר השיחה המוזרה, שאולי בכלל לא התקיימה, נחת עלי
כאילו מהשמיים רעיון אדיר לסיפור. בתחילה פקפקתי בו במקצת, אך
ככל שעבדתי עליו ופיתחתי את העלילה והדמויות, הרגשתי שהוא
מתפתח וקורם עור וגידים. בהדרגה הוא הפך מסיפור קצר לסאגה
ארוכה שנמשכה על עמודים רבים, ובתחילת שנת הלימודים השלישית
והאחרונה שלי באוניברסיטה, הרומן הראשון שלי היה גמור ומלוטש.
הוא היה באורך של כשלוש-מאות עמודים.
אחד המרצים שלי, ד"ר דיקנסון, שהיה איש משכיל וחברותי מאוד,
ביקש להציץ בכתב היד. לאחר שסיים, פנה אלי וביקש לשוחח אתי.
"ליסה, אני באמת מתפעל ממך", אמר ולחץ את ידי. "מעולם לא
הבחנתי שגלומים בך כשרונות רבים כל כך".
"תודה, ד"ר", השבתי לו לחיצה. "אני שמחה לשמוע".
"אני רציני" הוא חזר ואמר. "את מאוד מוכשרת. אני מאמין שיש לך
עתיד בתור סופרת".
"אני מבינה שכתב היד מצא חן בעיניך?" הסמקתי.
"לא רק בעיני", הביט אלי ד"ר דיקנסון, עמוק לתוך העיניים.
"הראיתי אותו למספר אנשים שאני מכיר, דמויות ידועות מעולם
הספרות, והם הסכימו אתי שהוא פשוט ללא רבב. ברשותך, הייתי
מעוניין לפרסם אותו".
"באמת?" פלטתי קריאת תמיהה. "אתה רוצה להוציא לאור את הסיפור
שלי?"
"זה יותר מסיפור, יקירתי. זהו הספר הראשון שלך", הוא שוב לחץ
את ידי. חייכתי אליו, מנסה לעכל את דבריו.
באותו הרגע הייתי בטוחה שהוא מתלוצץ. הרי אני בסך הכל בת עשרים
וארבע. בלי קשרים, בלי ניסיון בתחום הספרות. המצב מעולם לא היה
אמור להיות כה טוב. על כל פנים, ד"ר דיקנסון לא צחק ממני. הוא
התכוון לכל מילה שאמר, וביום שסיימתי את הסמסטר הראשון של שנה
ג', ספרי הראשון ראה אור.
לא האמנתי לכך. כיצד זה מתקבל על הדעת, שבחורה צעירה וחסרת
ניסיון כמוני, תתפרסם בן לילה ובקלות כזאת? משום מה היה בכל
העניין משהו לא אמיתי. חיכיתי שהחלום ייגמר ואתעורר שוב במיטה
שבחדרי, בלי שום רעיון בראשי.
למרבה הפלא, החלום נמשך עוד ועוד, לזמן כמעט בלתי מוגבל. הספר
שלי החל לצבור פרסום, עד שבאחד הימים שלפני תקופת הבחינות,
הגיעה אלי הידיעה שספרי התמודד על פרס "תגלית השנה".
עדיין סירבתי להאמין, אך משפחתי וחברי יצאו מגדרם. הם היו גאים
בי כאילו כבר זכיתי בפרס, ואפילו מקס, שזה עתה נפרד מחברתו,
הציע לי לצאת אתו. כמובן שהסכמתי. תמיד חשתי כלפיו משהו, אך לא
הרשיתי לעצמי לתת לכך ביטוי בחיי היום-יום, מאחר וידעתי שיש לו
חברה מזה מספר שנים.

בסוף הפגישה הראשונה שלנו, מקס נשק לי לשלום. נשיקתו היתה רכה
ועדינה, אך תוך מספר שניות נעשתה יותר עמוקה והתמלאה תשוקה.
כששפתיו הרפו לבסוף משפתי, הוא חייך ולחש לי "לילה טוב, חמודה.
נתראה מחר".
עמדתי בפתח הדלת עוד זמן רב, מתבוננת בו כהזויה, עד שהתרחק
ונעלם מן האופק. לבי פעם בקצב מטורף. נכנסתי לחדרי והנחתי את
תיק היד שלי על מיטתי. בדיוק כשעמדתי לשקוע בה ולחלום חלומות
מתוקים, הבחנתי בזווית עיני במעטפה שהיתה מונחת על השולחן.
כשפתחתי אותה, נגוז חלק מאושרי. המעטפה היתה של תחרות "תגלית
השנה". התשובה היתה שלילית.

למחרת בבוקר  העיר אותי צלצול טלפון. הרמתי בתקווה שזה מקס, אך
הקול שמעבר לקו לא היה שלו, למרות שנשמע לי מוכר מאיזה מקום.
"זוכרת את הבטחתך?"
"מי זה? מה אתה רוצה?"
"כל כך מהר שכחת אותי? את השיחה הנחמדה שהיתה לנו?"
"איזה שיחה?"
"הבטחת לי שכאשר תהיי סופרת מצליחה ומפורסמת, הדבר הראשון בו
תזכי יהיה שייך לי".
"מה?" לפתע החוורתי. הייתכן שאני מדמיינת? אולי באמת השיחה
ההיא התקיימה?
"אני מקווה שלא שכחת. אחרי הכל, הגיע זמן התשלום".
"סליחה?"
הקו נותק. נשארתי עם השפופרת בידי, המומה מכדי מלחשוב אפילו
מהיכן הקול מוכר לי.
לאחר שהצלחתי להקים את עצמי מהמיטה ולשטוף את פני, נרגעתי
במקצת. ניסיתי לחשוב בצורה הגיונית על מה שהקול המוזר אמר לי.
הייתכן והעסקה ההיא באמת התקיימה? האם הפרסום הלא-צפוי שלי קרה
בזכותו? ואם כן, על איזה תשלום הוא דיבר?
לפתע חייכתי. הרי לא זכיתי בתחרות. אין לי ממה לפחד.
בזריזות התלבשתי ושמתי פעמי אל האוניברסיטה. היום נראה לי בהיר
ונעים. חשתי בטוב.
ברגע בו דרכה רגלי בבניין, הבחנתי שמשהו לא בסדר. כולם מסביב
נראו לי לא כשורה.
"מה קרה?" שאלתי את אחת הסטודנטיות.
"איזה סטודנט נהרג היום בבוקר, בדרך לאוניברסיטה", ענתה
הצעירה, כולה רועדת מבכי. "המכונית שלו התנגשה במשאית והוא
נמחץ לגמרי".
"אוי לא" השבתי בהלם. "אמרו את שמו?"
הצעירה הביטה היישר לתוך עיני, ובקול חנוק השיבה: "מקס פלדמן".