הם ישבו בסלון מחובקים בתוך ספה מנומרת ,כזוג חייתי המחפש את
אשר הטבע האנושי קובע.
החדר היה קטן, האהבה שלהם הייתה קטנה מהחדר.
שניהם ידעו שזה לא ימשך לאורך זמן, וסיפור אהבה אגדתי לא יצא
מזה, אך עדיין הפרדה בניהם תעלה שוב את הכאבים מהעבר, את הפחד
האמתני מהאשמה העצמית של חוסר סיפוק רגשי שמסתיים בנתינת
"אוהבים", גופנית.
הוא קם מהספה אחרי שראה את הסרט הצפוי עובר בראשו, נגע בכתפיה
בנגיעה חטופה כדי להיעזר בה  בתקומה. היא הרגישה צמרמורת אל
חושית, מין אנרגיה מוזרה שעטפה את גופה כלביאה שיוצאת לטרף.
מעל לעורה היא הרגישה את האווירה הארוטית שיצר סביבה.
היה קשה לעמוד בפיותיו , היא מודה בהיותו חושני ומפתה , במשפט
המפתח שנתן לה התוודה , " אני לא מאשים אותך, אני יודע שקשה
לעמוד בפיתוי לא להיסחף איתי למקומות רחוקים".
היא חייכה חיוך כובש כדי להסתיר את חוסר הביטחון שיצר אצלה.
הוא יודע איך לשחק בתת המודע שלה  ולהפוך את השקר לאמיתי, ולו
רק לאותו רגע עד שהייתה מוכנה להתמסר אליו ואילו למספר דקות
ספורות.
היא הרגישה כל כך את הנחיתות שלה לידו עד שרצתה לקום ולברוח.
היא התנצלה בחיוך מבויש ופניה נהיו לבנות כקיר מאחורי ספה
מנומרת ואמרה "אני מצטערת אבל אני מרגישה שאני צריכה ללכת".
הוא אחז בידיה,"את לא הולכת לשום מקום", ועיניהם נפגשו במבט
מצמרר אל תוך החלל המסתורי  בעולמות מקבילים, כל אחד בעולמו,
אך באותו שלב.
הוא העביר את ידו בין שערה וליטף את פניה הרכות.
היא הרכינה את ראשה ועיניה זהרו מתוך דמעות שחנקו את גרונה.
"זה בסדר, אנחנו כאן ועכשיו, זה הכול עניין של זמן ומקום, בואי
נהנה מהזמן והמקום הנוכחי, מחר נחשוב על מחר" .
היא לא ענתה, שום מילה פשוט נכנעה לדמעות, נתנה להם לזלוג
מעניה ולהרטיב את פניה.
צבע  עורה חזר לעצמו, כי היא הרגישה כבר יותר בטוחה כשהיא
בזרועותיו. הוא נתן לה לחוש תחושה מבלבלת של חוסר ביטחון מופרז
יחד עם זמניות רגעית שלווה.
הוא, הוא זה שכבש את ליבה ושבר אותו לשניים. הוא, הוא זה שאהב
ולימד אותה, אם אתה רוצה לדעת לחיות ביחד, קודם תלמד לחיות
לבד.
והוא זה שאמר תמיד את המשפט: "אם אתה אוהב משהו, שחרר אותו
לחופשי".
הם נהנו מתקופת התייחדות  שאף אחד לא יכול לקחת את זה מהם,
וסימנו את התקופה במרקר זוהר כדי לא לשכוח אף פרט, החליפו
אידיאולוגיות ומסרים ונפרדו לשלום.
אף אחד לא חשב שתצא מזה אהבה גדולה או סיפור אגדתי, אבל לקח הם
חוו.
עם הכאב מהפגישה הראשונה, עם דמעה שהחלה שם עד שהסתיימה,
מערכת היחסים שלהם היא סחבה את הדמעה בגרונה.
הוא גרם לשלב התבגרות בחייה, היא ארזה את עצמה וברחה מסיפור
הספה המנומרת.
הוא היה סיפור הספה המנומרת האחרון בחייה, ככה היא הבטיחה
לעצמה.
יש שלט גדול בכניסה לליבה שאומר: "אין כניסה לעוברי אורח", היא
רוצה קבע, היא מחפשת את הקרקע לבנות עלייה בניין, היא הבינה
שבלי יסודות אין עמודים.
היא יוצאת למסע!!!