אחרי כמה שאיפות מחומר השכחה אני מבינה.
אני מבינה כמה העולם מוזר עוד יותר ממה שסגולת בינתי ידעה עד
היום.
פתאום קלטתי השמיים הם הגבול.
לחוסר ההצלחה שלי יש השפעה ישירה מחוסר הביטחון שלי ואם הייתי
יכולה לחוש כך באופן טבעי כנראה שהעולם היה נכבש על ידי.
פתאום אני מבינה את הסיבות של כל הצעדים שנקטו בהם האנשים
מעברי, אני מבינה מהותם של אנשים שהם רק אנשים וגם הם היו
במצוקה כשפגעו בי.
אני מבינה את החסרונות אצלם כי אולי הצלחתי להיכנס לתוך הראש
שלהם ולו לכמה שעות.
אני שומעת את המוסיקה ברקע שנשמעת לי כל כך יפה, כל כך טהורה,
חודרת לעורקי.
אני יכולה להבין כרגע את כל המכורים למיניהם: לסמים,
לאלכוהול, לתרופות, לאוכל, לעבודה, לחיים...
הדבר הכי קל זה לברוח מהמקום הקיים למקום רצוי, לעולם אחר.
המכורים כל הזמן שם, איפה? בעולם האחר, בלי לחשוב על המציאות.
ככה חייתי תקופה ארוכה מחיי, איך? בשכחה מתמדת, בבריחה
יומיומית מהקיים, במקום לשנות את מציאות חיי ברחתי ממנה
ולאן? אני שואלת את עצמי היום אחרי התעוררות מפחידה, אחרי
יציאה מבועת המכורים, אחרי התנקות פיזית ונפשית מחומר השכחה.
אולי זה מה שהציל אותי מלשקוע, אולי זה מה שגרם לי לשקוע, אין
לי תשובות לגבי המקום שהייתי בו.
הדבר היחידי שנשאר לי זה הוולדות מחדש, כאילו נולדתי אל חיים
חדשים.
ואני כמו תינוק שכל העולם הכיר אותו כמתבגר אך היום הוא צריך
להכיר את עצמו.
פתאום עולות בי השאלות מי אני? מה אני אוהבת? למה נקטתי עד
היום בצעדים, בבחירות, בלי לחשוב.
כל כך בא לי לחזור אחורה, כל כך בא לי לשנות את העבר, כל כך בא
לי לחזור אל כל אותם האנשים שאני פגעתי בהם ולהתנצל, לשמוע את
מחילתם ולנקות את לבי מכול ייסורי המצפון בנוגע לאדם האחר שחיי
בתוכי תקופה כל כך ארוכה.
חשבתי שחומר השכחה מסביר לי שהשמיים הם הגבול, אך הגבול היה כל
כך נמוך מהשמיים, הוא היה מהמיטה למטבח מקסימום עד לשירותים.
תמיד ניסיתי להבין את כל אותם האנשים שפגעו בי אך איפה הייתי
בנוגע לעצמי? איפה חייתי? האים חייתי?
אני נזכרת בנייר העוטף את חתיכות הטבק יחד עם ה"תרופה" שלי,
ככה קראתי לסיגריה הזו ה "תרופה שלי", כבאמת?
באמת האמנתי ששם השמיים.
היום כשאני מרימה את הראש ואני שואפת להגיע לשם לשמיים, לשמיים
הכחולים שנראים כשמיכה מרגיעה שעוטפת את כדור הארץ המוזר הזה.
היום אני מדברת לשמיים אחרת אני מסתכלת בעיניים גדולות שכבר לא
אדומות, עיניים כחולות גדולות שמפגינות תמימות שאולי ממנה
ברחתי כל כך הרבה.
שלא ידעו שאני שבירה! שלא ידעו שאני אנושית!
הרי זה לא הגיוני שהחיים כל כך אכזריים ואני אתן להם לגעת בי
אז פשוט הקמתי חומה גדולה כמו חומת ברלין המפורסמת.
חומה שמפרידה ביני לבין החיים, ביני לבין הבריות, ביני לבין
אלוקים, ביני ובמיוחד לבין עצמי.
כל כך פחדתי מהתחושה שאצטרך לשבת טבעית בבית ולהעסיק את עצמי
ולגלות על עצמי, מי אני?
אני לא מתגעגעת לחומה! אני לא מתגעגעת לשמיים הנמוכים! אני לא
מתגעגעת לאדם הזר שהיה בתוכי! אני כבר לא מתגעגעת לעצמי!
כי אני פה, אני קיים, אני מצוי, אני זו אני.
אולי התגלתה פה משמעות חדשה ל"אני", אולי המשמעות לא שמיים.
היא בפנים בשמיים הקיבתיים, בתוך ראשי שנהג להיות כל כך
מתוסבך, אך היום עושה סדר.
קוראת לסדר לכל תאי מוחי השרופים! (שכנראה לעולם לא יחזרו
לקדמותם).
לא חכמה כל כך, לא יפה כל כך, לא יכולה לכבוש את העולם.
מרגישה קטנה במקצת בכל מובן מנטאלי, חוץ מהמילים שרצות על דפי,
גם לא מוכשרת כל כך.
יש החולקים כי זה דיכאון אומנותי, שמשקף את נפשי הצמאה ליצירה,
אך אני אטען בחזרה, זה לא!!! מדובר בקטנות ריאלית, מדובר בהבנה
של מקומי בעולם הזה, מדובר בענווה שמגיעה ממקומות עמוקי מחשבה
מדובר בך! בך אלוקים.