אני יושבת עכשיו בחדר השינה, מול החלון הרעועה כששלג לבן יורד
בכמויות גדולות מחוץ לדלתי ומרגישה איך הטיפות יורדות כגושים
גדולים שנופלים אט אל הארץ ומתפזרים כמעטפת מעל הקרקע.
תמונה שיוצרת אצלי אסוציאציה של תעופה.
המילה לעוף, גורמת לי לתחושה מוזרה, יכול להיות בגלל שהתחושה
חייבת להיות חופשית, אך אף שלג, טיפות חופשיות הנעות  בכיוון
הרוח, גם להן יש חוקים.
כוח הכבידה גורם להן ליצור שמיכה כבדה מעל הכול, פתאום הטיפות
האלה משנות את צורתן והופכות לנוזל מלוכלך מעל הארץ, כאשר החום
עולה במקצת.
התמונה הזו מעבירה בי חבלי זיכרון, אני תמיד משווה את המציאות
אל הטבע . מציאות זו תוצאה טבעית של דברים, כך אני רואה את זה.
תוצאה של התחברות גוש הקרח מגז -אל נוזל ובדרך אל קרח, הירידה
אל הארץ וההפיכה אל נוזל מלוכלך שגורם לי לדלג מעל "לשלוליות
השקרניות," הנראות כמעטפה לבנה אך כשמכניסים רגל שוקעים בלכלוך
שטני. כך גם המציאות, שלנו: אנו נראים - משמע נושמים - משמע
חיים כחופשיים, אך אנו פועלים לפי חוקי טבע הגורמים לנו
להחליט: אינטואיציה-בשפתכם, אני קוראת לזאת- כוחו של התת מודע
או המסר האלוהי, ואז אנו לומדים להקשיב לו כיוון שחוק זה חוק
והרי חוקים נועדו כדי לקיים אותם ולא להפר, אבל בסופו של דבר
כולנו מכסים את עצמנו בשמיכה לבנה כמו השלולית ומתחסדים להיות
"צדיקים מסדום" - עם כנפי מלאך ובעצם כאשר דורכים עמוק בנשמתו
מתגלה לכלוך שטני.
הטבע-האדם, שילוב מצחיק, מעניין איך אני מרבית הזמן מוצאת את
עצמי מזדהה עם החורף הנוראי. אני רוצה להאמין שמזג האוויר זה
רק מה שקורא מחוץ למפתן ביתי, אך זה לא.
חורף בחוץ-חורץ בי, קיץ בחוץ - קיץ בי.
ושוב אני מוצאת את עצמי חייה לפי עונות השנה.

אחרי טריקת דלת והתפרצות זעם מפחידה, מצאתי את עצמי ברכבת
התחתית "דאון טאון מנהטן" מסתכלת לסביבה  ומבינה שכל מה שאני
אומרת זה מהותו של אדם הצריך להכיר את עצמו עד היסוד גם את
החלק האפל, ואני, מתחילה להכיר את "החלק האפל ביותר" שבי ששכן
שם תקופה אלוקית.
החלק שבגללו הרסתי לעצמי כל כך הרבה דברים טובים שקראו לי
בחיים, אותו חלק הרוצה רק את הסיפוק העכשווי, החלק האינטרסנט
החושב רק על...
הופרע דעתי מכתיבת רגשותיי ואני מתעוררת לרגע למציאות מרימה את
ראשי, ומגלה שאני ברכבת תחתית עם ראש מתנצל אל מול הדף ועט
בידי ובכל רגע אני מרימה את ראשי ורואה פנים אחרות למולי.
עם קלסר צבעוני מצחיק וחבילת דפים, לבושה בשחור, חובשת "כובע
חקירות" ונוסעת במסע.
ההחלטה היחידה שמתבצעת היא באיזו תחנה אני עכשיו ולאן מועדות
פני.
רואה סרט הנועד לרוץ אל מול המסך ובמאי מטורף צועק אל מול
התמונה ועליה ועכשיו, עכשיו הסרט עצר!. התמונה כבר לא משודרת,
אורות הזוהר של הבמה כבו ורק שחקן מדוכא המחפש עדיין אחר קהל
תקשורתי עומד במרכז הבמה מריץ את ההצגה שלו, מונולוג ארוך,
לאחר שעות של חזרות אל מול ראי שבור מחיים אחרים שאל מולו
משתקפת תמונה שהשחקן אינו יכול לוותר עליה, כי כך רצה את חייו
הוא אינו בנוי לשינויים.