נגיעה מתוך הספר שלי ,"בידיו של אלוקים".
כל הזכויות שמורות לחניתה כהן.
בא מאהבה

ילדה של החיים.
אליך!
היא הייתה בת 16 ילדה של החיים.
היא גדלה בשכונה עם הרבה חסכים.
היא חלמה שהיא נסיכה רק שלא היה לה ארמון.
היא האמינה שאם היא תיקח את ידו של האיש שהציע לה, הוא יגונן
עליה וימלא את החלל הריק שנוצר.
רק שהאיש לא הבין, הוא לא הבין, הוא לא הבין שהוא צריך להיות
כל כך הרבה דברים בשבילה.
והוא נשא אותה, את אותה הילדה לאישה והיה לה לבעל.
אך הוא שכח שלפעמים הוא צריך להיות חבר, היא נשארה לבד, היא
הייתה אבודה והיא עדיין מחפשת סיבה להאמין.
כשהיא גילתה כמה מושא אהבתה יכול להיות אכזר, היא החלה לפחד
לתת, במקום זה היא שיקרה, היא למדה לפגוע ובסוף היא זו שבכתה.
היא עדיין במגדל השן הדמיוני, כשמסביבה בנתה חומות של זכוכית
היא יכלה לראות את כל אותם האנשים שאוהבים אותה, אבל היא לא
מרשה להם לגעת.
היום היא אישה אך עדיין ילדה של חלומות, עדיין אבודה, עדיין
מחפשת סיבה להאמין.
אם יום אחד היא אומרת "כשאני אגדל באמת אני אפסיק להיות מאוהבת
באהבה אולי אמצא את החבר, החליף את אותו אביר של אותה נסיכה
בלי ארמון ואוכל ללמד את החבר איך להיות נסיך ונסיכה גם כשאף
אחד כבר לא מאמין באגדות".

זה היה הפחד שלי כל החיים לגמור ככה באותו מקום, כמו המקום שאת
היית בו, אפילו שעברתי את גיל 16, עדיין פחדתי להיות אותה ילדה
שכל כך רוצה להיות נסיכה שתקועה באגדות.
פחדתי שכל חיי עוולה בתהייה מה היה אילו? בשאלת הקיום האיומה,
של חוסר ודאות אם זו אני או הוא? ואם הוא זה האחד הנכון? ואיך
יודעים להבדיל בין האושר הרגעי, לבין האושר הנצחי?
ואיך מגיעים לחתונת הכסף בחיבוק אמיתי של אהבה? ואם כל האב
טיפוס של אהבה והשלכותיה האם זה קיים? או שזו רק עוד פנטזיה
ממגדל השן הדמיוני?

להסתכל בתמונה במבט עילי לראות עצים, פרחים, בית קטן מוקף
בשיחי אשוח ואח חמים מחמם אותו.

להסתכל במבט תחתי לראות חיים שלמים מתנהלים בתוך קירות, ללא
מילים ומציאות מקררת אותו.
להסתכל במבט צידי ולראות אותי ואותך ושתיקה ארוכה בינינו
מלווים אותו.
לראות במבט ארוך ללא מילים עם הרבה חישובים ופחדים.
להסתכל עליך ולדמיין תמונה מתוך מציאות דמיונית שנלקחה מתוך
סיפור אמיתי שהומצא בידי סופרת לא הגיונית.
עולים במדרגות המבחנים כל המאובחנים והבוחנים, נעזרים במעלית
כדי להעלות את הלבנים, לבנה ועוד לבנה הגעתה לתמונה שבקומה
הראשונה.
קומה בעלת ארבעה פתחים כל דלת לוקחת אותך לעולמות מקבילים בכל
פתח נמצאת תמונה מהחיים, וכל תמונות מעוטרות בקישוטים והרבה
צבעים.
שיפצנו סיידנו וסתמנו חורים והנה אנחנו ממשיכים.
ברקע נשמע קול מהרדיו שקורא לכל המשתתפים להסתדר בזוגות אנחנו
עולים. ושוב מדרגות המבחנים, כל הבוחנים והמאובחנים נעזרים
בחבלים, טיפסנו במעלה הלבנים והגענו לארבעה פתחים חדשים.
קומה שנייה שמחנו שתינו לחיי המאורע ואנחנו עובדים לפי הכללים,
בודקים את כל הפתחים, ארבעה פתחים, ארבעה עולמות חדשים.
בכל פתח הרבה קירות שדורשים שיפוצים ובקומה הזו החיים נעשו
הרבה יותר קשים, כי במדרגות המבחנים כבר נפלו הרבה מהמאובחנים
ואיתם התייאשו הרבה מהבוחנים.
קומה שנייה מוכרת בקרירותה עד היום עוד לא הצלחנו להגדיר אותה,
פרט לשמה שהיא הקומה השנייה.
האיש מהרדיו לחוץ, עם המיקרופון בידו הוא אוהב את עבודתו, מאיץ
בנו לעבוד במהרה, כי היום קצר והמלאכה מרובה.
המעלית מחכה הקומה הבאה הרבה יותר קלה, בקומה השלישית המוכרת
לשמצה נמצאים רק אני ואתה.
בקומה הזו היסודות כבר בנויים נשמנו לרווחה חשבנו שהחיים קלים,
אך שמועה מוזרה הסתובבה בעיר, שבקומה השלישית חסרים כמה חדרים,
חדרי לב שגרמו להתעוררות של העובדים הרדומים.
הזמן קצר והמלאכה מרובה, נשאר לבנות את הגג ולטפח את הגינה.
בוקר הגיע וידי את ראשך מלטפת, קמת כולך בזיעה נוטפת, חלמת
חלום או שמא מציאות את המיליון הראשון כבר יש נגעלנו מעבדות.
ואני מחייכת ומדמיינת תמונה מתוך מציאות דמיונית שנלקחה מתוך
סיפור אמיתי שהומצא בידי סופרת לא הגיונית.