יש לי ווידוי.

                                       

אני בדיוק עברתי דירה כשפגשתי אותו, הוא היה חמוד כזה, אמרו לי
שאני הייתי האהבה הראשונה שלו הוא דיבר על רומנטיקה ואהבה ממבט
ראשון, הוא היה משוגע על סרטים ישנים ומחזות זמר וסטפס.
לא היו לו הרבה חברים, תמיד במסיבות הוא ישב לבד, אני לא חושבת
שהוא לא רצה, פשוט לא היה לו עם מי, אני לא יודעת הוא תמיד היה
שונה כזה, לא שייך.
אומרים שלילדים יש חושים יותר מפותחים בלהרגיש אנשים, ובגלל זה
תמיד יהיה להם קל יותר לזהות את השונה ובאמת לגרום לו להרגיש
ככה, לנדות אותו. אני לא רוצה לחשוב שאני הייתי כזו אבל אני
מאמינה שזה מה שקרה לו.

                                                           
               

אני שונה, אני לא כמותכם.

                                       

פריקים אינדיבידואלים, כל כך אינדיבידואלים עד שכולם שם נראו,
דיברו וחשבו אותו דבר, כל סוף חודש היו מגיעים יותר אנשים
ל"פינה", כשהוא היה בי"א היו בערך 60 איש שם, אומרים שכשהמקום
רק התחיל אנשים היו מגיעים לשם בשביל לחשוב, אבל אני חושב שזו
סתם הייתה המצאה של איזה אחד מהפריקים ה-היפים האידיוטים האלה,
מה שאני הבנתי על "הפינה" זה שאנשים הגיעו לשם סתם בשביל
להתמזמז, הם היו 60 איש לבושים שחור- או קרחים או עם שיער ממש
ארוך, לק שחור כזה על הציפורניים פירסינג או קעקוע ונעלי צבא,
ממש אינדיבידואלים. "הפינה" הייתה המקום בשביל הפריקים, הם
טענו שזה המקום להרגיש בו שונה מכולם, להרגיש חופשי, אם תשאלו
אותי זה פשוט שטויות, סתם מקום בשביל להשיג זיון.

                                       

אני לא מתיימר להבין אתכם ואני מקווה שאתם לא מנסים להבין
אותי, כי הסיכויים קלושים.

                                       

בחטיבה פגשתי את יובל, הוא היה דיי מוזר, אבל עדיין הוא היה
האדם היחיד שסיפרתי לו שאני מרגיש שונה ולא שייך והוא סיפר לי
על החלומות שלו, גם הוא הרגיש כמוני. הוא היה החבר היחיד שלי,
שנינו לא הסתדרנו עם הדבילים שהיו בחטיבה שלנו. לא היה לנו אף
אחד חוץ מאחד את השני. אז ככה הסתובבנו ביחד, ובסוף כל חודש
ביום שבת בערב, היינו יושבים בים בפינה שקטה יושבים ועורכים
איזה חשבון נפש שכזה על אותו חודש: מה עשינו, מה היינו צריכים
לעשות ומה לא היינו צריכים. ככה עברה לה שנה, סיגלנו לעצמנו
סגנון- בזנו לתמימות ובזנו לאמונה, אלוהים לא היה קיים
בשבילנו, החברה והקפיטליזם היו האויב הגדול ביותר שלנו, הייתה
לנו משימה- להיות אמיתיים להיות שונים מהם. וכך גייסנו אנשים
למטרה: אנשים שהרגישו שונים ו/או לא שייכים. בהתחלה היינו מאוד
קפדניים, את מי לצרף ואת מי לא, אבל עם הזמן, תהליך ההצטרפות
היה פשוט יותר, לא קפדני, חבר מביא חבר.
בי"א היינו כבר 50 איש, חברה משל עצמנו, שונים מן העולם
אינדיבידואלים משל עצמנו.

                                     

אני שונה ממכם, אתם יכולים לקרוא לי פריק או הומו או משוגע,
אבל העובדה היא שאני פשוט שונה ממכם.

                                     

אני גם הייתי בא לפינה הייתי מאלו שהצטרפו מאוחר יותר, לא ממש
עניין אותי כל הקטע של ה-להיות שונה והכול זה פשוט היה מקום
לשבת וליהנות שם, קצת לשתות, קצת להתמזמז, מה רע?
זה היה אחד מהמקומות הכי סבביים שהייתי מהם, הקטע עם יובל היה
שבאיזה סוף חודש אחד בפינה, חלק ישבו על החוף עם גיטרה והחלק
השני היה בתוך המים, הבגדים היו על החוף והטבענו אחד את השני
בין לבין, זה היה חופש מוחלט, הכי סבבה שבעולם, פתאום שמענו
צעקה, זה היה הוא, לא ידענו מה קרה, רק חודש אחרי זה התברר לנו
שמדוזה צרבה אותו בקצה, ממש ממש בקצה שלו, בכל אופן לא הבנו מה
קרה, היה כזה שקט מביך, הוא יצא מהמים עדיין ערום, הוא התקרב
הסתכל על המדורה שהייתה על החוף, טיפות ממנו טפטפו על המדורה
שדעכה וקירבו אותה עוד צעד לסופה, כולם עצרו, הוא אמר משפט
אחד: "חופש?" "זה חופש?" התלבש והלך, איתו גם הלכה הסבבה.  מאז
אף אחד לא בא לשם יותר...

                                   

וכפי שכבר נאמר, הנטייה של העולם הזה הוא לפחד מהשונה, לא
לקבל אותו, וכשאפשר גם לנדות אותו.

                                   

"אתה בא לפה הרבה?" הוא שאל, חייכתי אליו וסימנתי לו שהוא יכול
לוותר, הוא עדיין ישב בשולחן שלי, חשבתי: נו, מה כבר יכול
להיות? והשבתי, "האמת שאני בדרך לאילת", "גם אתה?" הוא שאל.
בסוף השיחה הוא שכנע אותי לשכוח מהאוטובוס ולנסוע איתו
במכונית.
הייתה לו חיפושית, קטנה ומסריחה, היא נסעה משהו כמו 50 קמ"ש.
ולמרות שהוא אמר שהוא יודע את הדרך, הגענו יותר משלוש פעמים
לדד אנדס, וככה נסיעה של 5 שעות הפכה לנסיעה של 9 שעות.
שכרנו חדר אחד בשביל לחסוך בכסף.
כל החיים שלי התחילו איתי מספיק הומואים וקוקסינלים אבל הוא
היה שונה, היה בו משהו כזה שלא שייך לשום קבוצה משהו מושך, היו
לו עיניים כחולות שהיית פשוט יכול לטבוע בהן, וככה הפכנו
לחברים הכי טובים, הוא היה דיי מתוסבך, שבוע אחרי שחגגנו
חודשיים לקשר הוא עזב. הדבר שהוא הכי אהב בי היה השיער
הבלונדיני שלי הוא אמר שזה מזכיר לו את אמא שלו.

                                     

אני על השוליים עולם אכזר, אני מתנדנד ועוד מעט אפול, אני
חוזר אל המקום היחיד שבו הרגשתי חופשי איי פעם.

                                     

הבעיה היא שכשאתה הורה יחיד, אתה לא מסוגל להיות בכמה מקומות
בו זמנית, זוג הורים יכול לדאוג שלפחות חלק מהזמן יהיה מישהו
בבית, ובגלל אופי העבודה שלי עברנו כמה פעמים מעיר לעיר, בגלל
מפעלים זאת אומרת. אמא שלו נפטרה כשהוא היה בן 13, אני חושב
שזה מה שהפך אותו למה שהוא, הוא היה מאוד קשור לאמא שלו,
ניסיתי לעזור לו, אבל... פשוט לא הבנתי אותו, אפילו מימנתי לו
פסיכולוג אלוהים יודע מאיפה היה לי את הכסף, אבל גם זה לא עזר.
כשהוא היה בי"א חברים שלו קנו לו חיפושית ליומולדת, אז חשבתי
שיש לו עם מי להיות ושהכל בסדר, רוב הזמן הוא בכלל לא היה
בבית. יום אחד הוא הגיע הביתה כולו רטוב והסריח ממלח, הוא מלמל
לעצמו דברים על חופש וחופש וחופש... באותו יום הוא עזב את הבית
יומיים אחרי זה גיליתי שהוא הפסיק ללמוד, איבדתי את הקשר איתו.

הוא חזר בגיל 18 וחצי, מסתבר שהוא היה באילת, היה בו משהו
שונה, הוא כל הזמן דיבר על הצבא, ועל הרצון שלו כבר להתגייס,
אני הייתי כל כך מאושר שהוא חזר עד שלא שמתי לב שמשהו לא בסדר.


                                     

הים.

                                     

פגשתי אותו שבוע אחרי זה, הוא היה מאוד מדוכא, זה היה באיזה
בית קפה אחד ליד בית האופרה בתל-אביב, זה היה המקום שחלמתי
לעבוד בו, תמיד אמרו שצריך בנות אחרי צבא וסופסוף גם אני הייתי
אחת כזו, יובל היה כבר לקוח קבוע בבר, הוא גם נתן אחלה טיפים,
הוא סיפר לי שזה היה בגלל סעיף נפשי, הוא היה בחור יפה, אבל
שתה יותר מדיי הרבה יותר מדיי.

                                     

בקרוב ניפגש אמא,

                                     

אנחנו אוהבים אותך השבנו, זאת הייתה התשובה הנורמאלית למפגשים
של א"א הוא אומר אני אלכוהליסט ואנחנו עונים.

                                     

בקרוב ניפגש חיפושית, גרוטאה שכמותך.

                                     

הוא הסתובב מבר לבר צעק על הים ועל פינה כלשהי, הוא דיבר על
שיער בלונדיני ועל אינדיבידואליזם.

                                     

מאסתי בחיי ומאסתי בחייכם, מאסתי באותם משכחי זיכרונות.

                                     

הוא פשוט לא היה כשיר.

                                     

החיים הפנו לי גב, אני לא שייך לכאן.

                                     

ואז הוא חזר לדירה שלנו, הייתי כל כך שמחה. ואז מצאתי את
המכתב, בהתחלה רציתי לשמור אותו לעצמי, אבל הוא כתב אותו כאילו
לעולם, לכולם, לא רק לי, זה היה הווידוי שלו, זו הייתה הפרידה
שלו.

                                     

עולם יקר, למה וויתרת עליי בכזו קלות?