הם היו כולם בני אותו גיל, בני אותו הדור, כולם ראו חורפים
רבים, אביבים כמיים, ושאר שעות שלא ניתן עוד לזכור, לפני שזמנם
אזל לו ונגמר.

כל כך הרבה חיים היו בו, כל כך הרבה אהבה לתת, היה לו הכל
בשביל להצליח באמת, לא מבחינה חומרית, אלא להיות זה שיהיה
מאושר באמת, להיות זה שאת ימיו כבר לא יהיה ניתן לשכוח.

כל זה נשאר בעבר הרחוק, וכעת כולם כבר האפירו, אפילו התכופפו
קמעה, כעת הם קרובים יותר אל סופם, מאשר אל רגעיהם הראשונים,
וניתן לחוש באפלוליות שאופפת את סוף ימיהם, כאשר הם מלטפים את
האדמה, ביודעם שלא רחוק היום ויהיו חלק ממנה.

כולם כבר ראו את מרבית חייהם מכל העברים, הספיקו להגשים אפילו
מעט מן החלומות שלהם, כולם חוץ ממנו.
הפריחות שראה ספורות הן, ולא היו רבות כמתבקש, השעות המעטות
בהן זכה, אינן מספיקות כדי להגשים את יעודו, כדי להיות זה,
האחד, זה שיהיה מאושר באמת, כשכולם כבר הזדקנו, והתקרבו לסופו
של עוד דור אחד, הוא כבר מזמן איננו, הוא ישאר צעיר לעולמים,
ישאר בן 20 לנצח.