נעמד באמצע החדר הבקושי מואר במנורת לילה סגלגלה, "כל כך
מרוכזת בעצמך", צעק, צרח. העיניים שלו היו כל כך אדומות
וכועסות.מתוסכלות
קמתי מהמיטה, גוררת אחרי את הסדין הורוד הענק שקניתי לנו
כשעברנו לגור בדירה בשדרה החמישית, מעל ווטסונס קורנר.
לא מצליחה להפסיק לבכות, דמעות שטפו לי את הפנים בארבע בבוקר
קר של ניו יורק. הריח של הגראס עדיין צף בחדר.
נעמדתי בפינה והסתכלתי על הגוף הערום שלו, הגוף של הגבר שאיתו
כל לילה אני שוכבת, שאותו אני אוהבת וכבר לא ידעתי איך אוהבת,
אבל ידעתי שלאהוב אותו זה כבר כואב.

עומד מולי, מעשן מלבורו אדומה, העיניים שלו בוהות בי מנותקות,
לא רואה אותי רק את כמה שקשה לו איתי. "כל הסרטים שאת מחליטה
לאכול בדיוק ברגע שאני נוגע בך"... בדיוק ברגע שאני נוגע בך,
בפעמים הקודמות, בחצי השנה האחרונה, עוד ניסיתי להתווכח,
להתעמת. לומר לו שהוא אשם, שאני נסגרת, נאטמת אליו ושזה שנהיה
לי קשה להזדיין איתו... ואני לא כועסת, הוא פשוט מכעיס אותי...
להשבע לו באמצע שירותים קפואים ב"מדסון סינמה" שאני נמשכת אליו
ולהתכוון לזה ולשנוא את זה כל כך זה בגללו.
רסיסים של בקבוק הבירה הוא שבר בסילבסטר שעבר עוד הסתתרו
מאחורי הספה האדומה בסלון הקטן שלנו

ומה להגיד לו כשהוא עומד מולי, בקול סדוק צועק שאני משגעת
אותו, מוציאה אותו מדעתו, שהוא כבר לא יודע איך לאכול אותי
שהוא לא מצליח להבין למה אני כל כך מתוסכלת ומה לעאזאל  לא
בסדר בו?... לא מסוגלת להוציא מילה, רק דמעות.
ומה כבר להגיד... שאני מתה מגעגועים לארץ רק בגלל שאני כבר לא
מסוגלת להתמודד עם כלום שקשור אליו ופה הכל קשור אליו, כל
הפאקינג ניו יורק...
להגיד לו שאני מרגישה שגם כשהוא הכי קרוב אליי בעולם אני
מרגישה אותו רחוק? שמשהו בלהט נכחד? שאני מרגישה שהוא מנשק
אותי אחרת? שאני מרגישה כל כך לא ראויה ועייפה ומותשת,
שכבר אין לי כוח לנסות להיות מספר אחת אפילו בעיניו, שאני כבר
לא האחת היחידה המהממת? זו שהיא הכי יפה בעולם ושכמוה אלוהים
עשה רק אחת...

אני לא הייתי הבעייה,אנחנו זו הבעייה, אבל הוא לא רצה לקלוט,
להבין, מתנהג כרגיל. אבל בחיבורים הקטנים, מרגישה שמשהו מזמן
זז
אולי הוא עדיין  פה כי אין לו אומץ ללכת ולהתחיל הכל מחדש
בלעדיי, האישה המדהימה של החיים שלו?... אולי מרחם עליי...
"תסתלק לי מהחיים", צרחתי, "פשוט קח את הרגליים שלך
וטוס מהחיים המזויינים שלי..." נפלה עליו משום מקום
הצעקה שלי אבל ראיתי שמשהו בו קלט שזה הזמן, בדיוק הרגע לקום
וללכת, לחתוך.

בהרבה לילות בכיתי, באלו שלא שבכיתי, הזדיינתי. בבוקר בכיתי.
בחודשים שבאו אחר כך הכנסתי למיטה בנים בשיטתיות של העפה על
הבוקר, לא יכולתי לסבול את הריח שלהם. לא יכולתי לסבול את
העופרת היצוקה של האכזבה המרה שהשאירו בי. איתם לא הייתי
מכשפה, שתלטנית, מרוכזת בעצמי, חיה בסרט משלי... הם כולם סגדו
לי ללילה אחד כנראה שצריך יותר מזה כדי לראות את מה שהוא
ראה...
ואולי עם זה לא יכולתי לחיות, עם כל מה שהוא ראה.
לא יצא לי מהראש,לא כי עדיין הייתי מאוהבת בו, אהבתי אותו אחרת
אבל עדיין, אהבתי אותו.
ומשהו בי כאב מאותה טריקת הדלת באותו הלילה שכל כך התאויתי לו
בתוכי, שכל כך רציתי בו שבקשתי אותו.
ולא היה לי אותו
משהו בי כאב, על איך שהוא הלך באותו הלילה,
מבלי זמן להתרגל לחוסר בו, לזה שהוא כבר לא פה, לזה שאני נושמת
אוויר ולא חולקת אותו איתו אחרי ששלוש שנים חלקנו את כל מה
שהיה לנו ובעיקר את מה שלא היה.
ידעתי שהוא חזר לארץ כמעט שנה אחרי שגמרנו אני חזרתי חצי שנה
מאוחר יותר התחלתי ללמוד ב"בצלאל" והלימודים עשו לי רק טוב
לא ניסיתי לאתר אותו לא חיפשתי אותו. מסביב לא היה לי אומץ
אולי כי משהו בי עדיין בקש אותו כל כך חזק מבפנים.
ערב אחד,בסטודיו בעבודה,
מצאתי על שולחן הזמנה לחתונה, סגלגלה, בלי לחשוב פתחתי אותה.
האהבה הכי גדולה שלי הייתה כתובה שם,
קרה ומנוכרת, אותיות לאט לאט תפסו אצלי צורה, הידיים שלי נעשו
קרות.
קלטתי את הרגע הארוך ואת הכאב העוצמתי שהכה בי כל כך חזק,
הכה בי להבין כמה הוא התרחק, כבר לא בתוכי המשיך
הלאה עם אחרת, מישהי אחרת עכשיו הכי האחת היחידה המהממת הכי
יפה בעולם שאלוהים עשה רק אחת כמוה...

יצאתי לדירה, הראש התפוצץ, נפלתי על המיטה ושוב בכיתי
אחרי כל כך הרבה זמן אחרי שחשבתי שיותר לא אבכה בגללו
לטלפנית של 144 היו שני מספרים עם השם הזה, הימרתי על השני.
אחרי עשר מיליון צלצולים ענה המשיבון. זיהיתי את הקול בשנייה
.השארתי הודעה בלי לחשוב, המילים פשוט יצאו.

בקשתי ממנו לבוא בחצות וחצי. השארתי כתובת. פשוט בקשתי אותו
לבוא.
בקושי שבע בערב, העברתי את הזמן בטריניניג ישן, סיגריות
ווינסטון,
דיסק ישן של מדונה ובהייה בגשם.
בחצות נקש בדלת, נעמד מולי, באור ירח שטוף בגשם
נראה כל כך שונה, אבל איך שהוא הביט בי הרגיש לי מוכר.
גופות חמים, מגע חדש מוכר, ריח של זיעה מתערבב ויוצק לי
מערבולת של תחושות, משהו שכבר מזמן לא הרגשתי, קימורי הגב שלי
נענים לכף ידו, נעים אל מתחת לליטופה ואחיזתה היציבה, ריחפתי
כשהיה בתוכי.
אנחותיי חסרות מנוחה באוזנו מילאו את שנינו בטירוף שידענו רק
לעצמנו גאינו זה אל זו בלי יכולת לעצור, לחזור.
כמו ריקוד שידעתי לרקוד רק עם אדם אחד.

לילה למחרת, כשהוא כבר קדש אישה אחרת מתחת לחופה ישבתי בחלון
והיה לי קר ושקט, משהו בי נרגע. בפעם הראשונה הרגיש בי משהו
מוכן להניח. בפעם הראשונה מאז אותו הלילה שכל כך התאויתי לו
בתוכי, שכל כך רציתי בו... ולא היה לי אותו.