"מפה לים, כמה זמן זה?"
הסתובבתי לכיוונו של הקול המתוק, השברירי, והופתעתי לגלות
שמקורו בנערה צעירה, לבושה שחור מכף רגל ועד ראש. למרות
הקרירות ששוררת בת"א של סוף נובמבר, בייחוד למי שמעוניין להגיע
לחוף, היא נעלה סנדלים קטנטנים, וציפורניה היו מרוחות בלק
שחור.
"בערך 10 דקות, אולי פחות".
היא הסתכלה עליי, כאילו ניסתה לברר בעזרת איזה חוש מסתורי אם
אני דובר אמת. "בערך 10 דקות" אמרתי עוד פעם, לא יודע למה אני
כל כך מתאמץ להצדיק את עצמי. "וזה רק ללכת ישר, נכון?" היא
הוסיפה. כנראה שבכל זאת היא החליטה להאמין לי.
"כן."
שני הכלבים שלי, שאיתם טיילתי, בהו בה. הסתכלתי עליהם, ופתאום,
כל כך רציתי להיות כמוהם, ולהביט בדמות המסתורית הזאת בלי
להחשב ל"מציצן". היא הייתה כאילו תלוי עליה איזה שלט שצועק
'תפענחו אותי' או לפחות 'תסתכלו עליי'. בזווית העין קלטתי שגם
היא מגלה עניין בהם. כשהיא התכופפה לעברם, ואני הבנתי שזרם
המכוניות עוד רחוק מלהעצר, הסתובבתי אליה. "חמודים", היא אמרה.
גם הפעם הקול שלה נשמע מתקתק, אבל משום מה הוא הדהד בראשי שוב
ושוב, ובכל פעם נצמדה אליו איזו תוספת מעיקה, כמו טעם לוואי.
המשכתי להביט בה, מלטפת את שני הגורים. בתוך ראשי כבר סבבו
סביב הקול שלה הדים רבים, והרגשתי שהם אזהרות, סימני קריאה
ושאלה, אותות שלא הצלחתי לפענח.
האיש הירוק הופיע ברמזור.
"טוב, אז תודה לך" היא אמרה, והתחילה לחצות את הכביש. נשארתי
לכמה שניות רכון אל ג'ו-ג'ו ופסיה, אחר כך התחלתי גם אני לחצות
את הכביש. 'יש לך משהו יותר טוב לעשות?' שאלתי את המוח שלי
כשהוא התנגד לכך שהטיול של היום יסתיים בים. המוח השתתק,
ניצלתי את זה, והמשכתי ללכת אחריה.

"אתה הולך אחרי? אתה עוקב אחרי?"
נו, זה היה ברור שעם כישורי הריגול הכושלים שלי, היא תעלה על
זה באיזשהו שלב. "לא לא, אני רק מטייל עם הכלבים שלי..."
אמרתי. היא הסתכלה בי בחשדנות. כל תא בגוף שלה ניסה לסרוק
אותי, בדיוק כמו שאני ניסיתי לגלות מי היא ומה היא. פסיה
התחילה לגרור אותי אחורה בעקבות איזו חתולה, ג'ו-ג'ו עלה על
הפוטנציאל, ואני, מנסה להיות הכי טבעי שאפשר, רק שומע אותה
אומרת "בסדר, אתה יכול לבוא".

אחרי כמה דקות היא כבר התפרקה לגמרי. כל הדברים ששמרה בפנים,
וגיבשו אותה לגוש שחור של כעס ועצב יצאו החוצה, והיא נותרה
מולי, שפוכה ומבולבלת, ובעיקר עייפה.
ישבנו על אחד הספסלים בטיילת. בדרך היא גילתה לי רק את שמה,
אבל מרגע שהתיישבנו אחת ליד השני - ומולנו הים של החורף, היא
התחילה לספר ולא יכלה לעצור את עצמה. כנראה שעוררתי בה אמון,
אולי זה היה המקום והזמן, ואולי העובדה שהנפש שלה כל כך הייתה
צריכה הקשבה בלי שתצטרך לספק תירוצים או לתת משהו בתמורה.

היא דיברה על הכל. על הצעקות בבית שבשלב מסוים החליטה שהיא לא
מסוגלת יותר לסבול, השבועות הארוכים שהעבירה בנדודים, המעבר
מאוטובוס לאוטובוס במקרה הטוב ומטרמפ לטרמפ במקרה הפחות טוב.
על זה שבמשך כל הזמן הזה היא אכלה אוכל שנזרק לפח במסעדות של
מזון מהיר וישנה בכוכים, עטופה בשמיכה דקה שיכלה לדחוף לתיק
הקטן שלה, לפני שעזבה.
בהפסקות שהיא עשתה בתוך שטף הדיבור הזה, בעוד שהיא בוכה
ומתפרקת בתוך החיבוק שלי, מצאתי את עצמי חושב מחשבות שהיו כל
כך לא הגיוניות, במיוחד בשבילי. הרגשתי רגשות אשם על זה שנטשתי
את הילדה האומללה הזאת, להסתובב לבד בחושך ובקור. המחשבה
שזעזעה אותי יותר מהכל הייתה שיכול להיות שבזמן שאני ישבתי עם
החבר'ה הקבועים של יום שישי בסנטר, היא עמדה שם, ורק חיכתה
שנסיים לאכול, ואם אפשר שנשאיר קצת גם מהצ'יפס. פשוט הרגשתי
אשם, ושמה שאני עושה עכשיו, לשבת ולהקשיב לה, זה הדבר המינימלי
שאני יכול לעשות לתיקון העוול הנורא שעשיתי לה.
ג'ו-ג'ו ופסיה השתוללו מולנו על החוף, והיא המשיכה לדבר.
סיפרה לי שקראו לה 'שרמוטה', 'ילדת תחנה-מרכזית', 'פריקית'. כל
כינוי כזה ננעץ לה בתוך הלב כמו אלף סכינים היא אמרה, ואני
שחיבקתי אותה, הרגשתי אלפי להבים חותכים בי.

שקיעה.
היא הביטה בשרידים האדומים העזים שהשאירה השמש אחריה. הסתכלתי
עליה, ואני חושב שלראשונה בחיי הבנתי את פירוש הביטוי 'בעיניים
כלות'. היא הייתה מהופנטת כולה למראה, והעיניים שלה היו מצופות
במעיין תקווה עצומה, שהיא בעצמה לא יודעת למה.
היא קמה. הדמעות שלה כבר התייבשו, היא מוכנה להמשיך את הדרך
המפותלת והחמקמקה שהנסיבות הביאו לכך שתבחר בה. הלב שלי רצה
להמשיך איתה, להחזיק לה את היד בעיקולים ולחבק אותה חזק חזק כל
לילה. את כל מה שרציתי להגיד לה, אמרתי בחיבוק חם ועוטף.
היא התחילה ללכת.
התרחקה.
נעלמה.