אתה בן 15. מה אתה כבר יודע על אהבה? על קורבן? מי נותן לך את
הזכות להסתובב כל היום בפרצוף מיוסר ולחשוב שאתה יודע הכל על
כולם? ייסורים? הצחקת אותי. עוד לא התקרבת לייסורים. בשבילך,
יונה ופרג הם לא יותר מאשר עוף ופרח. עוד לא עברת עשרים שנים
של חיים, ואתה חושב שאתה מבין מה זה לאהוב ממרחק - לא מרחק
פיזי, מרחק טמפורלי, דקות על גבי דקות שמצטברות לנצח. החיים
שלי בערו בלהבה חזקה, ואז כלו. שלך עוד בקושי ניצתו. אתה לא
מבין נידוי, סבל, פחד. אתה פוחד להתקרב אפילו לטאבו. אתה נוטש
דברים רק כי אתה חושש מה אנשים יגידו אם תעשה עוד צעד אחד
נוסף. חושב שלקרוא בשפת המקור מקרב אותך לנפש הכותב. אתה לא
מבין שכל השפות שבעולם לא יקרבו אותך צעד אחד להבנה, אם תסגור
את עצמך, תחליט שאתה מכיר אדם אחרי חמש דקות של היכרות, תעריך
יופיה של יצירה אחרי התבוננות רגעית.

"לפעמים אני חושב...
של מי השמיים האלה?
ופעימות הלב האלה?
מי בנה את הגבעות וההרים?
מי עדיין דוחף אותי קרוב יותר לילדות?"

אני כבר תלוי על צלב, לך עוד יש סיכוי. הלב שלי לא עמד בעומס.
שלך עוד צעיר. זאת ההזדמנות שלך. תתעורר. תיפתח, תגלה, תבין.
זאת המורשת שלי אליך. אולי עוד שלוש עשרה שנים אתה תכתוב את
המכתב הזה למישהו אחר. אולי תציל עוד נשמה אחת בעולם הזה
מקריסה עצמית, תשחרר יהלום חבוי לעין השמש. ועתה, עליי לדדות
חזרה אל השאול. אבל אני חושב שאיכשהו, חזרתי עכשיו לעולם...
בזיכרון שלך.