הדמות גחנה מעל לאחת הגופות הרבות שהיו פזורות על פני שדה הקרב
הדומם, נדמה היה שכל הגבעה הושקתה בדם החללים חסרי הפנים.
הדמות, לבושת הגלימה השחורה, לא הסיתה את ברדסה מפניה כשהשחילה
את שני השיניים המעוקלות שהיו ממוקמות בקצה המטה שלה מתחת לבתי
השחי של גופה מרוטשת נוספת והרימה אותה לעגלה מלאה למחצה כבר
בגופות.
"זה לא קל להיות כהן מוות" מלמלה לעצמה הדמות המבורדסת
"במיוחד לאחר קרב גדול, הם אף פעם לא חושבים מי צריך לנקות
אחריהם- תמיד רצים, צועקים ויורים מתכת אחד לתוך השני..
ואחרי שאתה בא לקחת את אלפי הגופות של החברים שלהם אתה מקבל
תודה?!? לא!
הם מביטים עליך כעל תפוח רקוב, הכבש השחור שבעדר, החור שבשן,
החוליה הדפוקה בגב.. זורקים עליך דברים וצועקים, איזה חיים.."
נאנח.

"- אתה חושב שלך זה קשה?!? לך אתה תנסה לרוץ מחייל לחייל
ולוודא שנשמתם מגיעה לאותו חדר המתנה גדול שבשמיים בו קובעים
מי ילך לאן- צדיק לגן עדן, רשע לגיהנום, או להיפך..
היו קצת בעיות בירוקרטיות בלישכה בזמן האחרון, עומס, אתה יודע,
צריך למלא מכסות.." ענה בעייפות קול גרוני הנשמע כאילו הוא
בוקע מקבר עמוק ואפל.
לאמיתו של דבר המתלונן היה דמות דקה וגבוהה יותר בעלת ידי שלד
הלבושה, אף היא, בגלימה שחורה כבדה אלא שהגלימה הזו היתה גורמת
לכל לילה להראות בהיר כשמי הצהריים.

מוות התרומם מעל לסלע עליו ישב והתקדם ביחד עם כוהנו לגופה
הבאה בעודו נשען על חרמשו.
הכהן בהה בו
"אבל.. אבל אתה אל?! אתה חי יותר מכל יצור חי אחר ואתה עושה
זאת כבר מליוני שנים, זה לא אמור להיות קשה, לפחות לא לך".
מוות החזיר לו מבט ונעצר לפני אחת מהגופות.

"- זה לא רק מה שסיפרתי לך, אתה גם אמור לדעת את השם, המשפחה,
ההיסטוריה ובערך הכל על הנפטר. ההוא שהרמת לפני כמה דקות,
למשל, שמו היה אלמר דנון, בן למשפחת רועי צאן מפורסמת שהחליט
לעזוב את הבית ולהתגיס לאחר שאביו, איך לומר.. תפס אותו
יוצר... "קשרים רומנטיים" עם כמה מהכבשים.
תראה, זה לא קל, אבל עשיתי הרבה דברים בשביל להקל על העבודה
שלי- דסקיות צוואר למשל, השתלתי את הרעיון במוחם של אנשים
ישנים לפני שנים ותראה היום- כיום לכל אדיוט מתאבד שמשרת בשביל
טמבל אחר או למען איזו חתיכת אדמה מטופשת יש דסקית כזו והוא
יכול לרוץ ולחטוף כמה כדורים שהוא רק רוצה, עד כמה שאיכפת לי"
ענה המוות.

הכהן המשיך לבהות במוות "אבל.. אבל אתה אל!"

"- אמרת את זה כבר, למה ציפית דיבור כבד מהשמים בליווי ברקים,
רעידות אדמה ושיחים בוערים? זה לא הקטע שלי" ענה המוות בפשטות
לאחר שראה שהכהן מהנהן לאיטו.

מוות הביט לשמיים, לעבר השקיעה האדומה ונאנח:
"לא, זה לא הקטע שלי, אתה מתבלבל עם מישהו אחר. בכל מקרה
ניסיתי את זה פעם, אבל אחרי כמה אלפי שנים זה מתחיל לעצבן- כמו
לאכול את אותה עוגה שלוש פעמים ביום מבלי לטעום שום דבר אחר.
אתה מבין, להבדיל מאלים אחרים אני לא מרעיד דברים וחי על כוח
האמונה מבלי שדברים רבים ידרשו את נוכחותי או את התערבותי-
הם ישרדו גם אם בני האדם לא יכירו בהם,
ההבדל בנינו זה שזו העבודה שלי והרבה יותר קל לבצע את העבודה
כשיש לאל מסכן כמוני עוזרים נאמנים כמוך" הוסיף המוות בחיוך
מעודד וטפח של שכמו של עוזרו.

"-אבל אנחנו רק חמישה כוהנים בכל העולם" מלמל הכהן באומללות.

"קדימה" המשיך מוות "מה שמו של הבחור האומלל ששוכב מולנו?"
הכהן התכופף לבדוק את הדיסקית וגילה חור גדול בדיסקית המתכת,
הוא הביט בצער אל מוות, "מצטער, אבל נראה שכדור גמר על
הדיסקית.. וגם הרגל שבה נמצאת דיסקית הרגל לא נמצאת" אמר לאחר
בדיקה נוספת.

מוות נאנח והקיש באצבעותיו השלדיות. הגופה התרוממה בחולמניות
מהקרקע, ישרה את מדיה הקרועים ודיברה: "שמי הרולד פיט ממשפחת
פיט שבשדרות החורשה הירוקה, הייתי מרביץ לאחותי בכל פעם שהייתי
רוצה לשחק בבובות שלה והיא הייתה מחביאה לי אותם"..
הרולד סיים את דבריו, הביט בחור שבחזיהו בתמהון כאילו הבחין בו
עכשיו לראשונה והתמוטט לאותה צורה שבה שכב מקודם.
הכהן הביט במחזה בהבנה מהולה בצער "אני מבין למה התכוונת, אבל
אם כבר הזזת אותו, היית יכול לפחות לגרום לו לטפס בעצמו
לעגלה!"
"סליחה" ענה מוות בשקט והשפיל מבטו.

לאחר מספר דקות  דוממות פסק הכהן ממלאכתו, ניגב את הזיעה מפניו
בעזרת שרוולו הרחב והסתובב אל מוות.
מוות שכב על גבו, ידיו מאחורי ראשו והביט בעננים.

"אם אתה אל" החל הכהן בשקט "זה אומר שאתה יכול ללבוש כל צורה
או דמות שאתה רוצה, נכון?"
הכהן חיכה להנהון הסכמה ממוות לפני שהמשיך, מלא יותר בבטחון:
"אם כך, למה שלד?"

מוות חייך והתיישב, הוא סימן לעוזרו להצטרף אליו. לאחר שהכהן
התיישב מוות הצביע לעבר עץ שעמד במרחק מה מהם, בתוך שדה הקטל,
"מה מוזר בעץ זה?" שאל.
הכהן בחן את העץ מספר שניות:
"אין ציפורים או עלים", ענה בהססנות והביט במוות.
מוות חייך שוב והתרומם ממושבו, "ועכשיו בחן את החורשה שצומחת
שם במעלה הגבעה השניה.. היא פורחת, נכון?"
"- כן" ענה הכהן בנימה מבולבלת. מוות צעד לעבר גל אבנים קטן,
התכופף ונגע במשהו שהיה נחבא מעיני הכהן.

"אם כך, הסבר זאת" השיב המוות מבלי להסתובב.
הכהן הביט בהססנות בעץ העירום שבשדה הקרב ואחר כך בחורשה
שלבלבה כמה עשרות מטרים משם, מבטו נע בין שני העצמים עד שההבנה
הכתה בו פתאום,
הוא חייך בניצחון וקרא: "ברור! הרי שכל החי ירא מהמוות ולכן
נוכחות המוות גירשה את כל החי מהאיזור.. בלי להעליב! כמובן.."
הוסיף במהירות.
מוות לא ענה. חיוכו של הכהן נמחק והוא חיכה לתגובה בחשש הולך
וגובר.
במקום להשיב, מוות התרומם מגל האבנים וחזר לעוזרו כשבידו שפן
סלעים קטן, מוות ליטף אותו בעדינות והשפן נראה שלו.

"תבין" אמר מוות בשקט "החי לא סולד ממני, הוא מכיר בי כחלק
הסופי לחייו הנוכחיים ולכן אינו בורח מפני, אולם הוא כן סולד
מאלימות, במיוחד כזו חסרת טעם כשל בני האדם.

בני האדם אינם חיות, וזה ברור, אולם לא משום שהם הפרידו עצמם
מבעלי החיים באמצעות מוחם החושב, אלא משום שהחיות לא הכירו בהם
עוד כחיות והתרחקו מהם- החי הורג רק על מנת לאכול, כובש שטחים
רק עד כמה שיספיקו לו לשרוד, בני האדם רצו יותר..

ולכן בהעדר אויב טיבעי לבני האדם, משום שהוא גירש מעליו כל
אויב אפשרי , האדם נשאר לבדו והפך להיות האויב הטבעי היחידי
המסוגל להיות לו לאתגר ולכן פנה נגד עצמו-
הוא החל לפחד מהשונה ממנו, לא שונה בצורה: מבעלי הכנף, קשקש או
פרווה, אלא מהשונה בצורת עיניים, צבע עור או צורת מחשבה.
האדם החל לפנות נגד עצמו בגלל בדידותו בצמרת, ידידי.
ולכן זו הסיבה מדוע אני מופיע בדמות שלד- הדמות המשותפת של
האדם מבפנים- ללא הנשמה וללא העור והבשר שמפרידים ביו סוג אדם
למשניהו על פי הגדרתכם..

אני שלד על מנת שכל בני יוכלו להכיר אותי שאגיע אליהם בסוף,
אתה מבין, בני?"
הכהן יכל רק להנהן.
מוות נאנח שוב, הניח את השפן בחיקו של הכהן והסתובב לשדה הקרב
הדומם.
"-בואו, בני המסכנים, בואו כי הגעתי, בואו... הולכים הביתה"
אמר בעייפות והקיש באצבעותיו.