אנחנו יושבים בגן הציבורי, זה שמתחת לבית שלי.
סתיו, העלים כבר נשרו מהעצים, עוד מעט כבר יהיה חורף. רוח
קרירה מנשבת.
אני יושבת מולו בישיבה מזרחית, הוא יושב מולי אני רואה שלא נוח
לו.
הוא שותק. וגם אני.
אני מסתכלת עליו, כמה שהוא יפה.
יש לו מן תווי פנים עדינים כאלו, יפים.
הוא מנסה לומר לי משהו, אבל חוזר בו, וממשיך לשתוק.
גם אני שותקת. אני לא מצליחה לקלוט שומדבר שקורה מסביב.אני
מרוכזת בו, רק בו.
כבר ארבעה וחצי חודשים שאני מרוכזת בו ככה. מאוהבת עד מעל
לראש.
נו, אתם יודעים, אהבה ראשונה.
"שמעי לילך" הוא פותח " את יודעת על מה רציתי לדבר איתך"
זו הפעם הראשונה שהוא מסתכל עליי, מסתכל לי בעיניים מאז שהוא
הגיע לכאן.
"אמממ... כן, נראה לי - אז החלטת כבר?" אני שואלת בקול רועד
וחרישי.
"כן" הוא עונה ושותק.
שתיקה ארוכה שניראת לי כמו נצח.
הרוח הופכת לקרירה יותר ויותר, ואני עוטפת את עצמי עם הידיים
שלי. אולי בשביל להתחמם טיפה, או אולי בשביל לרעוד קצת פחות.
ילדים קטנים רצים בשדרה, צוחקים בקולי קולות. הלוואי עליי
לחזור לאושר הזה, לתמימות הזו, אני חושבת לעצמי.
הדמעות בעיניי כבר כמעט פורצות החוצה, והגוש בגרון חונק אותי
חונק ,כשאני שואלת "אז מה החלטת?" הלב שלי דופק, הקול שלי
רועד, והוא שותק. מביט לרצפה, משחק ברוכסן של הסווצ'ר האדום
שלו, זה שאני כל כך אוהבת שהוא לובש.
הוא נראה כל כך טוב כשהוא לובש אותו. תמיד אמרתי לו את זה.
"החלטתי שאני לא רוצה שנמשיך בקשר הזה- בקשר שלנו" הוא אומר
לי, משפיל את המבט. ואני שמה לב שאם הוא היה יכול, הוא היה
קובר את עצמו באדמה עכשיו, עמוק עמוק.
הדמעות שלי כבר פורצות החוצה ללא מעצורים.
אני מרגישה את הרוח הקרה על הדמעות שלי, שורפות לי את העיניים,
כמו ששורף לי הלב.
הוא יושב מולי לא יודע מה לעשות עם עצמו.
"אם רק היית יודעת כמה אני רוצה לנשק אותך עכשיו, לחבק אותך...
אבל, אני לא רוצה לעשות לך את זה."
באמת, תודה רבה שאתה כזה נחמד-חשבתי לעצמי.
"לילך, את מקשיבה לי?" הוא מסתכל עליי סוף סוף.
אני שותקת-אין לי מה לומר לו, באמת שאין לי. חוץ מדבר אחד
קטן, דבר שהוא בחיים לא ישמע ממני.
אני קמה מהדשא, לוקחת את הפלאפון, את המפתחות שלי, לא אומרת לו
מילה.
מסתכלת עליו פעם אחרונה... ארוכה-ארוכה (למרות שאני יודעת שאני
עוד אראה אותו הרבה).
מסתובבת, והולכת. מבלי להוסיף אפילו מילה אחת.
בזמן שאני הולכת, אני לא מסתכלת אחורה, אני לא רוצה לראות
אותו... זה רק יכאב לי יותר.
רק ללכת מכאן, ומהר- זה מה שאני חושבת לעצמי - רק ללכת.
עוד דמעה מלוחה, ועוד דמעה מתגלגלת במורד הלחיים שלי לאט לאט.
העיקר שדבר אחד הוא לא שמע ממני, והוא גם לא יישמע.
אני אוהבת אותך.