עמדתי שם, מסתכל עליה. ראיתי אותה מביטה מבט חטוף אחד כשעלתה
במדרגות הנעות, אבל היא התאמצה לא להסתכל. עוד רגע והיא הולכת.
הלכה.
עמדתי שם איזה חצי דקה אחרי שהיא הלכה, פשוט בוהה. לא ידעתי
לאן ללכת, לא שהיה לי גם לאן ללכת. יצאתי מהטרמינל עם רגליים
רועדות והלכתי לכיוון האוטו. האצבעות שלי רעדו כשניסיתי להתניע
ואז ידעתי שהמקום היחיד שאני אמצא בו את עצמי עכשיו זה הגבעה
שלנו.
כשהגעתי לגבעה פשוט נפלתי על הדשא הלח, התהפכתי על הגב והבטתי
בשמיים. כל כך הרבה דברים קרו בדיוק בנקודה שאני שוכב. הנשיקה
הראשונה שלנו הייתה פה. פה זה היה הפעם הראשונה שאמרתי לה שאני
אוהב אותה וגם פה זה היה הפעם הראשונה שהיא נתנה לי להעביר את
היד על כל גופה המושלם.
עכשיו אני נזכר איך היא לא אהבה לדבר כשהסתכלנו על הכוכבים או
איך שהיא תמיד פתחה את העיניים כשהתנשקנו או איך כשלא היה לה
מה להגיד היא תמיד הפנתה את מבטה, אף פעם לא הסתכלה בעיניים.
היו לה את כל הדברים הקטנים האלה שרק אני ידעתי עליהם, עזבו את
זה שהייתי הידיד הכי טוב שלה. לגבעה היא הלכה רק איתי.
כשסיימנו את החטיבה ועלינו לתיכון היא השתנתה. החיוך שלה נהייה
הרבה פחות רחב ובכלל היא לא הרבתה לצאת החוצה בהפסקות. לאט לאט
היחסים בינינו די התקררו וזה שהיינו בכיתות נפרדות גם לא עזר
לשיקום, אני הייתי עם החברים שלי והיא מצאה לה איזה חברה אחת
שאיתה היא בילתה את כל ההפסקות.
בכיתה י"א יצא לי לדבר איתה בפעם הראשונה זה הרבה זמן. היא
בדיוק פספסה את האוטובוס שלה, אז באתי והתיישבתי בתחנה לידה.
היא ישבה שלושה מושבים ממני וזה רק הגביר על הריחוק. קמתי
והתיישבתי לידה. היא השפילה את מבטה והסתכלה לכיוון השני.
התחלנו לדבר על הא ודא ועד שהיא אמרה לי שהיא רוצה לעזוב. "אין
לי עוד מה לחפש פה. בצבא אני בטח לא אשרת. רק אבא שלי פה וגם
הוא כל הזמן עם הנירית הזאת שלו. עדיף לנסוע למקום רחוק יותר,
להתחיל מחדש". בלב שלי רציתי להתנפל עליה ולחבק אותה הכי חזק
שרק יכולתי, לרדת על ארבע ולהתחנן שתישאר פה, שלא תעזוב אותי.
ידעתי אבל שכל צעד שאני אעשה רק ירתיע אותה עוד יותר. מאז אותו
יום חידשנו קצת את הקשר, לפעמים באתי אליה ראיתי סרט ואז היא
הייתה הולכת ושוכבת על המיטה שלה, מחכה שאני אבוא מעליה. תמיד
באתי. ככה היינו, בלי מילה, הייתה המערכת יחסים שלנו.
עכשיו היא הלכה והפעם הריחוק הוא גם פיסי. אני מסתכל לכוכבים
ורואה מטוס קטן חוצה את השמיים. מקווה בלב, שרק הפעם היא שוב
החמיצה את האוטובוס שלה.