אני רכון מעל האח,
אוחז בגחל ומסיק.
חם כאן כל כך,
וכאילו להוסיף ספירט למדורה
איזה זבוב קטן ומשופם מזמזם שנסונים ולא מפסיק.

הוא, איכשהו,
מרים ידו מעל גרביונה,
אז בנשיפה אחת מרפה.
אני עודני כאן, אזרח קטן,
ליד האח הגדול
ממשיך וצופה.

אורח בא מחוצה אל העירה
"הוא מלא," אנשים היו אומרים,
"רק במקומות הנכונים",
"בעצמו" הייתי מוסיף בשתיקה
בשתיקה אנשים גם
היו עונים.

לו לא ממש היה אכפת
מה היו אומרים עליו אנשים,
הנשים, לעומת זאת,
או-לה-לה.

חיים היו לו,
וגם היו קשים,
בוקר אחד ליבו שייך לזאת,
בוקר למחרת שלה.

הוא פותח
בשיחה על הפואטיקה של טשרניחובסקי,
היה לי כבר קשה קצת לעקוב
הוא מתבדח
מסתבר בכלל-
הוא חשב שזה רק שם של רחוב.

היא צוחקת
והיא כל כך שמחה
עיניי כמעט נעצמות
מחמת המבוכה
קר פה קצת, או אולי זה רק אני?
אני פותח עין, ומהנהן במתיקות מעושה
ובתנועת יד איטית, מרוסנת ועצבנית
מסיק עוד קצת יין אל תוך הלהבה הנמסה.

אני מתנדב את האח לכבות
ומסיק, ומסיק, ומסיק.
ומשום מה שביב של מחשבה,
טורדני ומשופם לא חדל מלהציק.
יש פה הרבה יותר מדי חומר להסקה,
אני בחשש מתעקש
בלי פאניקה,
לעצמי אני לוחש.
ממה
אני
חושש
   בכלל?
על השטיחים מקיר אל קיר
נופל גחל
העצבים שלי משמיעים
קול פקיעת מיתר, כך גם קול ההיגיון
ומחדר המיטות אפשר לשמוע מין גניחות
מלאות בשמפניה ושמפניון
אני אוחז בקיר
מקיא, משתעל
אני כמעט מכיר
באיזה אור מכה בי
בסנוורים סינטטיים,
מתוך החדר בו עמדה פעם מיטתי
ואם מכאן אני הולך,
זה רק לעזאזל
ואת תלכי איתי, יקירתי.

בזמן ששולחן העץ הולך ורזה
פתאום עולה בי מין תעתוע כזה
קצת אחרי הטשרניחובסקי והכפר
עת קם והולך הזר
לא לפני שהשליך איזה שלום ואורוואר
אך נפלו חזיונות
גם האישה נפלה היום למשכבה מוקדם מהרגיל,
"עייפה היתה היא ", כפי שניכר.
שביב הזיכרון נמחק כליל
ורק נותר
קצת  אפר
וריח קוויאר.