בעל
לו הייתי בעל
הייתי פולש בין הסדינים הרכים
אל תוך מיטתך
בתום הנידה
ובועל אותך.

לו הייתי בעל
בלשון חלקלקות
אוסף את דמעותייך המלוחות,
מרווה בהן את צמאוני
לכאב
לצער
אלייך.

לו הייתי בעל
הייתי שומע תחינתך
אל מול ירח חיוור שתלוי לו ממעל.
זעקה
אל תוך לילה שחור
מותח גם אני את צווארי
מתריס אל מול שמיים נקיים
ויחד
זועק את זעקתך
אל מולו
יללה אחת
של כאב
של ביחד
של אהבה.


מאכל תאווה

לו רק הייתי מעז
לנגוס בליבך
האדם מדם
מוגש חם ופועם
מאצבעותייך הארוכות
הענוגות
וחיוך מפתה על פנייך.
לו רק הייתי מעז,
חוה,
ודאי הייתי מת.

ובאם דמך נושא עימו את
המוות,
מוות אדום
לא שחור צבעם של בני תמותה
ובאם דמך נושא עימו את
המוות
ובאחת אם אנגוס
אמות
אבחר למות
ולו למען רגע אחד
שהושטת אליי את ליבך
והפצרת בי
לטעום

מתוק הוא המוות
על פני החיים
המרים
ולעיתים יאמרו אנשים,
חמוצים.
מתוק הוא המוות האדום
המטפטף לו אט במורד צווארי,
מכתים את זקני הקצוץ.
מתוק הוא המוות
מידה של
אישה
שטן.

היו היה אשמדאי אחד

שמי נישא בפי כל , בחצרות אפלים,
בסימטאות חשוכות,
נישא בשקט,
יש אומרים בחשש
השם המפורש.
ידעו כי אשמע
כי אופיע לפתע
מתוך דוק ערפל שנוזל לו אט במורד מרזב חלוד בקצה הסימטה.
כי ידעו שאופיע
למשמע שמי המפורש
אשמדאי.

אין זכר לשד הנורא
לאותו האל
בן זנונים למשחקי האלים
יתום מאב
ואם שזנתה.
בודד בעולם
שלא הוא ביקש
אליו
להגיע.
היום אין זכר לשד הנורא
עם עיניו הירוקות,
הבורקות,
הכבויות כעת.
המוות
גם אותו השיג
מעבר לפינה.