נעמה עקבה בעיניה אחרי הילדה הפעלתנית שהתרוצצה בין רגליהם של
עובדי המשרד "לא מאמי, אל תלכי לשם. בואי, אני אקח אותך
לאימא", קראה.
"שלך?" שאל אותה אחד האנשים שמלאכתם הופרעה.
"לא מה פתאום, של מיכל מהנהלת חשבונות" הסבירה בקול מתנצל.
"החופש הגדול, אתה יודע".
הילדה נראתה לנעמה פיקחית וחמודה והיא החליטה לאפשר למיכל לנוח
כמה דקות ולהשגיח עליה מעט, תגמול על כך שהייתה נחמדה אליה החל
מהיום הראשון בו הגיעה ל"L-TEC " , לפני כחודשיים.
הבת של מיכל התעכבה ליד טכנאי רכון מעל כל מיני קפיצים וחוטי
חשמל שבקעו מתוך לוע של מכונת צילום גוססת והחלה להטריד אותו
בשאלות.
- "מה אתה עושה?
-"מתקן את המכונה"
-"מה קרה למכונה?"
-"משהו נשבר בפנים".
"הוא יעסיק אותה לכמה זמן" חשבה נעמה ופנתה לשולחנה במהירות
כדי לנסות לעבוד עד שסבלנותו של האיש תפקע.  כשביצעה את התנועה
החדה חשה כאב עמום בקרסול ימין. היא גירשה אותו בעיסוי נקודתי
וניסתה להיזכר במקורו.
זה קרה מוקדם יותר, על הגשר.
בדרכה לעבודה היה עליה לחצות גשר שנמתח מעל לכביש בינעירוני.
היא אהבה להסתכל על המכוניות הרבות שנסעו צפונה ודרומה מתחתיה
ועל הבניינים הגבוהים שסבבו אותה ולהרגיש לרגע קט שהיא עובדת
במטרופולין אמיתי ולא בתל אביב.
מנהגה להביט לצדדים ולמטה בצירוף המרצפות העקומות של המדרכה,
עקבי הנעליים שנעלה וכפות רגליה שנטו לעקמומיות, גרם לה פעמים
רבות לאיבוד שיווי המשקל. תמיד בשניה האחרונה הצליחה לייצב את
עצמה ולא ליפול, אך ההידוס הגאה בדרך כלל שלה, היה הופך
לניסיון להעלים את עצמה, והמבט הנחוש היה הופך לנבוך, מתגנב
לפניהם העוברים ושבים ומקווה לגלות שהם לא השגיחו בחולשה
הרגעית שהשתלטה עליה. כמעט בכל בוקר הייתה החולשה הזאת מצטרפת
לחבורות הקבועות שעל ברכיה במשימה להזכיר לה את עצמה לפני הרבה
שנים, ילדה שתמיד נופלת.
נעמה המשיכה ללוש את קרסולה והרימה את ראשה לעבר הילדה שעדיין,
הקשתה על הטכנאי בשאלות טכניות מפורטות.
"איזה חמודה"  הצהיר הטכנאי בחיוך ופנה לעבר הילדה  "בטח
שתגדלי בעלך יהיה טכנאי".
"כן אה, ואולי היא תהיה טכנאית"  הוסיפה נעמה בעליצות, מחייכת
גם היא.
"אלוהים ברא אותנו שונים לא סתם" ענה לה ושם את ידו על המקום
שהיה מכוסה בכיפה אם הוא היה חובש אחת, על פניו נסוך אותו חיוך
ממקודם.
נעמה כבר לא חייכה. היא רצתה לשאול אותו אם השיטה היחידה
לתיקון מכונות צילום דורשת שימוש באחד מחלקי מערכת הרבייה
הגברית, אבל שתקה והחלה הודפת את הילדה בעדינות לעבר חדר
המדרגות, "בואי מתוקה, נחזור לאמא".
משהחזירה את הילדה לאימה פנתה לעבר חדר המדרגות ובחזרה
לשולחנה, היו לה הרבה מטלות חשובות לסיים. הבוס שלה הרבה
להפנות אליה משימות מרכזיות, תוך שהוא רומז לה על קידום לא
רחוק. היא הרגישה שהיא על דרך המלך,  "ורוד כמו השמלה של הברבי
של הבת של מיכל" חיברה בראשה משפט מורכב כדי לתאר את עתידה
המקצועי. כשהתיישבה והחלה לנסות לעשות סדר בניירות שנערמו על
שולחנה  ראתה מרחוק את אבי השליח מחייך אליה חיוך מלא שיניים
והשיבה לו בניד ראש מנומס, מקווה שיסתפק במחווה הזאת ולא יבוא
לשבת לידה.
אבי עבד בחברה שלוש שנים כמעט. הוא עלה מאתיופיה בגיל שש-עשרה,
והחל לעבוד שם מיד לאחר שחרורו מהצבא. "L-TEC" נעזרה גם בחברת
שליחויות חיצונית כך שהוא היה מוצא עצמו לעיתים קרובות חסר
מעש, כשלא היה לו מה לעשות הוא היה  פוצח בשיחה עליזה ועילגת
עם מי שהיה בקרבתו , פעמים רבות בלי להתחשב בעובדה שבן השיחה
היה עסוק, עייף או סתם חסר מצב-רוח. אך מנהגו זה לא גרם לבעיות
מיוחדות- עובדי המשרד תמיד נהגו בו באדיבות- זה גרם להם להרגיש
נאורים ואנשים טובים באופן כללי.
הסיבה לכך שנעמה ניסתה להימנע מקרבתו הייתה שבכל פעם שעברה
לידו, אפילו אם חלפה על פניו חמש פעמים ביום,  הוא נהג להיעמד
מולה, למצמץ בשפתיו הרטובות ולומר לה: "מי-תו-קה, איזה מיתוקה
נעמה".כדי להיתקל בו כמה שפחות, היא פשוט מיעטה לקום מהכיסא.
כשהביטה על הדפים הפזורים על שולחנה ונתקלה בכמה תועים שיועדו
למיכל, החליטה להביא לה אותם בעצמה. היא קמה, פסעה לעבר
המדרגות תוך שהיא מקפידה לעקוף בקשת רחבה את החלל שאיכלס את
מכונת הצילום, בזהירות ובעירנות, אל מיכל.
היא הגישה למיכל את הדפים ופנתה לחזור למקומה, ממהרת לשוב
לעבודה כשצמרמורת מוזרה שחשה בגווה גרמה לה להסתובב לאחור.
"היי אבי" פלטה, משתדלת להסתיר את הבהלה שתקפה אותה.
"מי-תו-קה, למה את לא מיחייכת? " חקר כשנימה מתנגנת שזורה
בקולו.
אותו מצמוץ שפתיים לח שסימר את עורה של נעמה, אותו חיוך צהוב
ואותם גלי הדם שפעמו במהירות לרקותיה נמסכו לכדי תערובת שונה
מהרגיל שגרמה להרהור מוזר לפקוד את תודעתה.
"שונים לא סתם" הדהדה במוחה של נעמה אבחנת הטכנאי. "שונים לא
סתם, אה?" היא כבר החליטה.
"אבי," פנתה לעברו ברעד נחוש, " אתה יודע מה זה בעברית 'הטרדה
מינית'?" .
השפתיים הממצמצות חדלו, הצהוב נעלם. אבי לא ענה. נבוך, הסתובב
והלך.
נעמה הביטה אל מיכל , מקווה לחיוך תומך או לפחות לאיזה "יו גו
גירל", כמו בסרטים,  אך מצאה רק מבט קפוץ ומאשים  שגרם לה
להסתלק משם, בחזרה לשולחנה ולערמת הניירות הממתינה לה.

הזדחלותו האיטית של יום העבודה הושלמה , נעמה קמה ממקומה
בעצלתיים ולקחה את הנתונים שסיימה לעבד לאישור סופי אצל הבוס.
כמו בכל יום כמעט, זכתה ל"עבודה טובה נעמה" , חיוך מסופק
וטפיחה מטאפורית על השכם.
"נו נעמה" ראיינה את עצמה "אז אפשר לומר שעשית את זה? האם השיר
שתזמזמי בימים הקרובים יהיה 'ווי אר דה צ'מפיינס'?"  וגם ענתה:
"כן, בהחלט, נעמה, בהחלט".
בדרך החוצה חשה התרוממות רוח, כל מדרגה שירדה גרמה לליבה
להתרומם עוד קצת, חיוך אווילי ומרוצה היה מרוח לה על הפרצוף.
כשכמעט הגיעה ללובי השתדלה לייצב את פניה המחייכות ולשוות להן
מבט יותר ייצוגי, זה האטום שאנחנו עוטים על פנינו כשאנחנו
הולכים לבד ברחוב. היא הביטה לרצפה, מנסה למחוק את החיוך,
והרימה את הראש, רק כדי  להיתקל בעיניו המושפלות של אבי המשתדל
לגמד את עצמו בדרכו מעלה.
" אני לא ידעתי שככה הרגשת. וגם לא הרגשתי שככה" מלמל וכמעט
פנה ללכת אך חזר בו "אבל אם את ככה חשבת, אז אני מצטער".
נעמה הביטה בו, אילמת לכמה שניות ואחרי שלא מצאה משהו טוב יותר
להגיד פלטה במהירות: "טוב, זה בסדר עכשיו. אני.. כבר חושך בחוץ
ו.."
"אני צריך גם לחזור לעבוד" חייך אליה אבי כמאשר "שלום" נפרד
ממנה , "ביי נעמה" נופף והזדרז להיעלם במעלה המדרגות.
כשכל הדם בגופה מרוכז בפניה, מיהרה נעמה  אל הרחוב. "נקבה
טיפוסית", עלבה בעצמה כשחשה את הסיפוק של מקודם מתחלף ברגשות
אשם.

בחוץ הערב החל לרדת, נעמה צעדה על הגשר, הפעם בכיוון ההפוך,
מנסה לסלק מדמיונה חיוך צהוב שהופך לפה חתום, ולהרהר בתחושה
המשחררת לה תזכה בבית כשתוריד את החזייה המעיקה ותחליק לתוך
הסמרטוט האהוב עליה.
אישה ממהרת טופפה על עקבי מסמר מולה, מרוכזת בדרך שנותרה לה
לאלוהים יודע איפה, לא שמה לב למקום שבו היא נמצאת עכשיו,
לגשר, למרצפות העקומות.
"זהירות" רצתה נעמה לקרוא לעברה כשכבר היה מאוחר מדי. אחד
העקבים של נעלי הזרה נכנע לתנאי הדרך וגרם לה להשתטח על
המדרכה. אחר כך קמה במהירות, ובזמן שסילקה אבק רחוב שנדבק
לכפות ידיה, הביטה סביב ופגשה במבטה של נעמה.
נעמה חייכה אליה בסימפטיה, מנסה לומר ללא מילים "היי, לא נורא.
גם לי זה קורה",  אך האישה הסיטה ממנה את מבטה המבוהל  וחלפה
על פניה, מתעלמת בקרירות מהסעד שהוצע לה על ידי אחות לצרה.