הוא אורז את עברו בחדר הסמוך. במזוודות מאובקות וארגזים
מעופשים שם בגדים מסמכים ישנים, התעודות עם כל הנכשלים. "הנה
הסיכות מחיל הים, הו עבר כל כך הרבה זמן" הוא ממלמל לעצמו.
וקמטי הזקנה שעל מצחו מוכיחים שצדק. הספרים הישנים, שנהג
לקרוא. הוא לא אהב לקרוא, הוא אהב להשתובב עם חבריו. נזכר
במשחקים הישנים, איך צעק לחבריו מהמרפסת. עכשיו זה כבר לא כך.
הוא מלטף את קרחתו הנוצצת באור השמש ושם עוד ספר ועוד חולצה.
ברכות לבר מצווה שלו. הוא לא מאמין שזה עדיין אצלו. פותח אותן.
קורא באיטיות שירבוטים של חבריו ומשפחה, מזל טוב, אושר,
בריאות, הצלחה. האם זו הייתה פתיחת פה לשטן? אין לדעת...
הוא בהחלט לא מאושר מהמצב כיום.
הארגזים בחדר כבר מלאים. הולך להביא עוד ארגז מהגינה. עוד ארגז
למלא בו את העבר. מי יודע, הוא חושב לעצמו, אולי פעם כל הזבל
הזה יהיה שווה משהו.
מוצא את הפנקס השחור. כל החברות שלו, וגם אלו שלא, מופיעות בו.
שרה רודגין? היא הייתה החברה שלי ביב', היא נשואה ועברה לגור
בניו יורק. ציפי ברוך? חזרה בתשובה. רונית אהרון? נדמה לו שהיא
עדיין רווקה. הוא מקמט את מצחו, בנוסף לקמטים שכבר שם. נזכר
בימים הטובים.
הנה האלבום עם התמונות הישנות, מניח לצד הפנקס השחור. הוא לא
החליט עם לשרוף את הדברים האלו או לא. הרצון גובר עליו, הוא
לוקח ומביט באלבום.
תצלום מטבריה,
תצלום מאילת,
תצלום ממסיבת הסיום,
תצלום מת"א.
פניו מראות שהיה מאושר.
והוא. גבר בן חמישים. שהתייתם כבר בשנות העשרים לחייו. התגרש
פעם אחת. ו"חווה" את השכול הנורא. פניו מעידות על כך שידע סבל.
קמטי הזיקנה והדאגה במצח מעידות על כך. המבט העמוק בעיניו
החומות, עיניו העצובות. פדחתו הקירחת.
פעם היו ימים טובים הוא חושב לעצמו.
עכשיו הוא נאלץ לעזוב ילדה בצבא ואישה. אחרת-ממה יחיו?
הם עוברות לגור בדירה קטנה יותר. פחות ארנונה. הם ישכירו את
זאתי. הם חייבים. הם בקושי מצליחים לעבור את המינוס בחודש.
המצב לא טוב בבית מאז הפיטורים שלו, ג'ובים מזדמנים פה ושמה.
אין משהו קבוע. אין פרנסה קבועה.
ועכשיו-הוא קיבל את הזדמנות חייו, ללכת לעבוד בוושניגטון,
הכנסה קבועה וגבוהה. בלי לשלם מסים וחשבונות. אך להשאיר משפחה
בבית. בישראל.
הוא עוזב לשלוש שנים. מי יודע עם לא יותר.
הכסף יוזרם לחשבונן של אשתו ובתו.
הוא צריך לנתק איתן את הקשר לשלוש שנים. לנתק את הקשר עם הדבר
שיקר לו מכל.
הוא לא יעמוד בזה.
אבל הוא חייב.