לקום בבוקר לחפש אותה לידי.
לחלום קמעה להבין שהיא בחרה אחרת, לא כמו שרציתי,
אותך אותך אותך...
שפתותי עוד חשות ברעד,
גופי מצטמרר למול עיניה,
ומילותיה האחרונות מחלחלות בגבי, לא נותנות מנוח.

לחזור, להיזכר,
כשהושבתי אותה על בירכי,
ואני יודע שחשת בשלמות שאותי לא מילאה,
אלא רק רצון עז לקום עכשיו ולשכוח אותה - יחיידת חיי.

רצת כמו ילדה קטנה שעכשיו גילתה מחבוא,
פחדת לחוש וכל גופך כאב- יסורים...
ויופי, יופי שלא נשכח -שלא רוצה להישכח.
באותו הזמן חשת את פעימות ליבי,
ידעתי שאני אותה מקבל כמו כולם - בסייג מוחלט.
והיא נותנת לפגוע וסולחת יותר מידי... יותר מידי
נמשכת לזיכרון הטוב שלא מרפה.

אני סוגר עכשיו את העניים,
עלי זה לא משפיע, לא כמותך,
ורצונותיך שאחוש כך, הזדהות עד הקצה.

ואני
רק אותה אותה אותה...

השיבי אותי אלייך,
במשך הזמן אשכח.
היא לא יכולה להפסיק לכוון,
מושך אותך, הופכת שקפה.

את את את...

היית רוצה פינה קטנה,
והרבה אדום סביבך, בדבק מאוד חזק,

חלומות, נפגשים על כסא כחול
בנוף מדהים שמפגיש בי את עיינה.

היא יכולה למות מרוב כאב,
והיא נותנת, נותנת שזה יפגע
מרוצה ממה שהשגת, כאילו קטפת את הירח והחזרת אותו לשם כדי
שתוכלי להתבונן עליו לעד.

את את את....

הצליל חזק,
אהובת חיי ושכינת מהווי - לא את.
רק עוד מפגש, ניצוץ של שבריר שניה שבו דמעותיך נפלו לתוך ידי.

את לא משאירה את חותמך,

לא את לא את לא את...