אני יושבת בדיוטי פרי ומדברת איתך, ואני עדיין לא מעכלת את מה
שקורה מסביבי.
"אני אוהב אותך." אתה אומר לי לתוך הטלפון.
"גם אני אותך, חיים שלי." אני אומרת ברוגע ובאדישות.
אתה נשמע נורא, כאילו אתה לא יכול להפסיק לבכות. כשנפרדנו למטה
לפני שעליתי במדרגות בכית, למרות שחשבתי שזה בלתי אפשרי לגרום
לך לבכות. אתה לא הבנת למה אני לא בוכה איתך.
"באמת?" אתה שואל, כאילו העובדה שאני אוהבת אותך היא משהו בלתי
יאומן וסתם איזה שקר.
"בטח שכן! איך אתה יכול להפסיק לחשוב שלא?"
"כי מקודם למטה ועכשיו בטלפון..."
"רועי, מותק שלי, אני פשוט לא מעכלת עדיין, עוד לא תפסתי את זה
באמת. אולי בגלל שאני סתומה ואולי בגלל שאני לא רוצה לקלוט את
זה... אני לא בטוחה בסיבות שלי." אני אומרת בעצב.
"הייתי מעדיף שתביני את זה כשאני פה לידך ולא כשאני עכשיו לא
לידך ושנינו לבד."
לבד. שנאתי את המילה הזאת - 'לבד'. עכשיו כשיש לי אותך אני
בכלל לא מכירה את המילה ולא מבינה את פירושה, אבל לפני חמישה
חודשים הבנתי אותה טוב מאוד.
"זוכר איך הכרנו?" אני שואלת פתאום בלי הקשר.
"כן, בטיילת כשהתנגשת בי בכוונה." אתה אומר ואני שומעת את
החיוך בקולך המתוק.
"רועי מותק, היית רוצה! זה אתה שהתנגשת בי!"
"נטע זו את!"
"טוב, טוב העיקר שאתה זוכר."
"אני זוכר איך נעלבת כשסיפרתי לך את האמת."
"איזה אמת?" אני שואלת.
"סיפרתי לך שידידה שלי אמרה שאני מפחד ממחויבות ושהדבר היחידי
שיעביר לי את הפחד הוא לצאת עם מישהו בגיל 18-20 ולנצל אותה
קצת עד שיציק לי בלב."
"אני זוכרת את זה טוב מאוד. אבל לצערי אני זוכרת גם את השקר
שלי ואת הריב הגדול שזה גרם לנו." אמרתי.
"נכון, אני זוכר. אמרתי לך שאני בן 23 ואת ישר אמרת 18 אפילו
שהיית בת 15. אני זוכר שסיפרת לי את האמת כי רצית לפגוע בי
בחזרה על מה שאמרתי לך."
"כן אבל אמרתי את זה אחרי שהיינו ביחד 8 חודשים נפלאים ועד אז
כבר התאהבת בי, ולמרות הריב הענק שהיה לנו וזה שלא דיברנו חודש
בכל זאת חזרנו... אתה פשוט לא יכול בלעדיי." אמרתי בצחוק.
"חושי!"
"דיי, דיי, אתה יודע שזו האמת."
"האמת... אני אפילו לא אתווכח איתך כי באמת שאני לא יכול
בלעדייך, והמחשבה של להיות לבד עכשיו כ"כ הרבה זמן לא נשמעת לי
כמשהו שאפשר לעשות. אין לי בעיה לא להיות עם אחרות, אבל לא
להיות איתך? אני פשוט לא יכול!" אתה אומר והקול שלך נחנק
מדמעות.
"חיים שלי, גם אני לא יכולה בלעדייך, אבל נעבור את זה כי אולי
הכל ייגמר מהר ואולי תבוא לבקר אותי."
"הריב האחרון שלנו, זוכרת אותו נטע?"
"בטח שאני זוכרת. זה שבר לי את הלב העובדה שלא דיברנו 3
חודשים."
"ואת שברת לי את הלב עם מה שאמרת לי אז..." אתה אומר בבכי.
"רויוש שלי, בבקשה אל תבכה. תאמין לי שזה לא בחירה שלי ואמן
והכול היה הפוך..."
"אני יודע, אני לא מאשים אותך."
"תאמין לי שאפילו הייתי מוכנה לעשות צבא רק בשביל להישאר פה,
איתך."
"אני יודע. נטעוש תפתחי את התיק שלך, התא הכחול מצד ימין."
"למה? מה יש שם?"
"תפתחי ותראי." אתה אומר והחיוך שוב חוזר לקולך.
אני מוציאה קופסא קטנה מהתא ואני המומה. פותחת אותה ובפנים יש
טבעת זהב לבן עם יהלום גדול ויפה.
"מה זה?" אני שואלת עם קול מופתע.
"את בת 18 עכשיו... ואני רוצה שתמיד תהיי לצידי ועכשיו זה
מותר. אז כשאת חוזרת... תתחתני איתי?" אתה שואל בתמימות.
"אני לא מאמינה... בטח שכן חיים שלי! אני אתחתן איתך!" אני
צורחת ודמעת אושר יורדת על הלחי שלי.
"את עשית לי את היום! אני כ"כ אוהב אותך."
"גם אני אותך."
"אבל אני פי אלף ממך." אתה אומר ושוב הדמעות חוזרות אלייך.
"רויוש, אני צריכה לנתק כי אני צריכה לעלות למטוס." אני
אומרת.
"טוב. אני אתקשר מלא ואנסה לבוא. אני אוהב אותך כ"כ הרבה, אין
לך מושג אפילו עד כמה!"
"חיים שלי, ארוסי..." אני אומרת ומדמיינת את החיוך שלך. "אני
אוהבת אותך עד סוף העולם ובחזרה!!!"
"ביי." אתה לוחש.
נכנסתי לאוטובוס שמוביל למטוס ואני מסתכלת על הטבעת.
כשהאוטובוס עצר מול המטוס התחלתי לבכות. אני עוברת ללונדון
לאיזה שלוש שנים, ואתה לא תהייה שם איתי. עיכלתי את זה.
אני מתקשרת אלייך ואתה עונה בשמחה.
"עיכלתי את זה עכשיו." אני אומרת ופורצת בבכי.