שירים מעטים חודרים לליבה וקולעים אל תוך ראשה העצוב וגורמים
לה לחייך או להזיל דמעה.
היא כבר לא יודעת אם לספר לאנשים דברים בלי שירדו עליה, בלי
שלא יקשיבו לה או שסתם יתעלמו.
הרבה תיאוריות יש לה, וכבר נמאס לה לשמוע את אמא מחמיאה לה
סתם, זה תמיד עצבן אותה.
היא רואה הכול ורואה מה קורה מסביבה, היא רואה את החברות שלה
מסתובבות בלעדיה, נמרחות, עוזבות.
והיו ימים שהייתה חוזרת מבית הספר עצבנית, מסתגרת בפינה של
החדר, מחבקת את בובת הכלב שלה ובוכה.
יש לה חברים, זה לא שאין לה, יש לה הרבה שאוהבים אותה, אבל היא
מרגישה שמשהו חסר, שום דבר לא היה כמו שהיה פעם, היא מתגעגעת,
כועסת שזה השתנה.
אפילו הידיד הכי טוב שלה כבר שונא אותה. פעם הוא אמר לה שהיא
יפה. כשהמקובלים של השכבה ביסודי הציקו לה והעליבו אותה
בקללות, הוא היה שם והחמיא לה, אמר שהיא יפה ושהיא לא צריכה
לשים עליהם.
הוא העלה בה חיוך.
אבל עכשיו היא שוכבת על הרצפה של הגג של הבניין, רואה את
הכוכבים, וסופרת אותם, אחד-אחד, מחפשת את כוכב הצפון ואת הדובה
הגדולה. ולא מוצאת.
יש בה חשק נוראי ללכת לקצה של הבניין ולקפוץ ולראות אם החיים
היו שווים את זה, אם באמת המוות זה סתם שלב, וכשהיא תיפול
ותמות ותשכב בשלולית דם ללא רוח חיים, היא בעצם תהיה למעלה,
בעולם יותר טוב.
בהיסוס היא מתקרבת אל הקצה של הבניין, מעקה חוסם את הנפילה,
היא מחזיקה בשתי ידיה את המעקה, מהססת אם לטפס ולקפוץ, אם
מישהו יבוא ויאמר לה "לא".
היא טיפסה לצד השני, מחזיקה בידיים הפוכות את המעקה, מסתכלת
לרגעים אחורה, בודקת אם מישהו בא ומושיט לה יד ואומר "בואי נלך
מכאן".
אבל אין אף אחד שם.
משהו בפנים אומר לה "שחררי".
אבל היא חושבת שיש יותר מזה לחיים, עמוק בפנים זה מה שחשבה,
שאולי בעצם היא תעבור את זה ותסתכל בעוד כמה שנים על כולם
מלמעלה, רואה איך כולם הגיעו לכלום והיא הגיעה לגדולה.
מסתובבת בחזרה, בטוחה בעצמה, מנסה לטפס חזרה מעל המעקה וללכת
לישון ולקום לעוד יום שגרתי.
לפתע הרגישה טיפות גשם חזקות שנופלות עליה. המעקה נהיה חלקלק,
ידיה מאבדות כיוון ורגליה מנסות בכל הכוח לטפס בחזרה. היא
החליקה.
תלויה בין שמיים וארץ, עם יד אחת שמחזיקה במעקה הזה, היא
מרגישה לפתע יד חמימה, של מישהו מוכר ואוהב.
היא ראתה את פניו מלמטה, רואה שזה חברה הטוב, זה שאמר שהיא
יפה, זה שעזר.
היא הצליחה לעלות למעלה, מסתכלת על פניו ומחייכת ונותנת לו
נשיקה ומסמיקה מעט.
"בואי, אני אקח אותך הביתה", הוא אמר בחיוך.
הם הלכו הביתה, מחובקים.
"תתעוררי כבר!" אמרה אחת מחברותיה, מנסה להעיר אותה מהשינה
שנפלה עליה מהשיעור.
"מה?..." היא קולטת פתאום שהיה זה חלום.
"נרדמת בשיעור היסטוריה!"
"אה..." חייכה, ורצה הביתה. לבכות - שזה סתם היה עוד חלום
אבוד.