מילים ולחן -עמנואל רון.

  ביום שבו פגשתי את מבטך החם,
  ביום שבו שמעתי את קולך ליבי נדם.
  שנים חיכיתי שיבוא, אך הוא תמיד בושש,
  יכול להיות היום ירא הוא ואולי חושש.

 בבית קפה יושבת את, ומזמינה מלצר,
 דורשת שתי כוסות קפה, והשולחן לא צר.
 תמה מי המאושר שלו את מחכה,
 או שמא זהו רמז, הדומה לזעקה.

כל פעם שקורה לי, אני לא מעכל,
שאת בעצם מצפה שרק אני יקל.
אך כל הזמן אני תוהה אולי זה בדימיון,
וכך הכל יורד לו שוב, יורד לו לטימיון.

ושוב את נעלמת לך ומופיעה בליל,
בחלומות את משמיעה בקול, דברי הלל.
לא מבינה מדוע מבטי אליך קר,
כי הקפה שאת הזמנת, חשבתי הוא לזר.

כשאת עוברת ברחוב שבו אני יושב,
ליבי הולם לו בחוזקה, עליך רק חושב.
מבט אלי את מעיפה, ביד עושה שלום,
לא מאמין שאת שלי, או שמא זה חלום.