הם הופיעו שם לפתע, בלי לדעת איך, או איפה הם היו קודם. הם ראו
אחד את השני ודיברו, גם, מבלי לדעת איך ידעו לדבר. הם נכנסו אל
תוך מה שהם ידעו בתור יער מבלי לדעת איך הם יודעים שזה יער.
הם לא הספיקו להתקדם כמה עשרות צעדים וכבר ראו מולם שולחן עם
שני נרות עליו, וכך התחיל מסעם.
הקטן מביניהם הרים את הגפרורים שהיו סמוכים לנרות והצית גפרור,
קודם הדליק את נרו של ידידו החדש ואז את שלו. שניהם התבוננו
מסביבם על העצים האפרוריים, על הענפים שניטלו מעליהם, הרצפה
מכוסת העלים המתים ואיך שהכל היה מואר בגוון כחלחל כהה. הם
הקשיבו יחד לקולות שבאו מהחושך, אלו שהיו מוכרים, ואלו שלא.
ואז כעבור ששניהם הרגישו מספיק בטוחים לצאת לדרך, הם צעדו.
המרחק הקרוב אליהם היה בעל גוון זהוב מהאור החלש שהנרות הפיצו,
כך ראו את דרכם באפרוריות ובכחלחלות. שניהם התפעלו מהנוף,
ומהשמיים שבצבצו להם מידי פעם בין הסבך של היער.
לא עבר הרבה זמן והגדול מביניהם עצר.
"למה עצרת?", שאל הקטן.
"הנרות שלנו לא מספיק חזקים", השיב במראה מעמיק וגבות מקובצות,
כאילו מתכנן משהו.
"אין לנו משהו אחר".
"צריך לחשוב על משהו", אמר והתקרב לאחד העצים. הושיט יד ומשך
מהעץ ענף קטן. את הענף מילא בזרדים יבשים שהרים מהאדמה ואותם
ציפה בשרף שנטף מהפצע הטרי של העץ. קירב את נרו לשרף והחל
לבעור.
"הנה, בניתי לפיד", אמר בגאווה, בעת שהוא מרים אותו גבוה ומיד
ראו שניהם למרחק גדול יותר בצורה ברורה יותר.
כעת יכלו השניים לצעוד בבטחה גדולה יותר בסבך ולהתפעל יותר
מהנוף אשר עברו. ואז כעבור זמן לא רב, שוב עצר הגדול מביניהם
והביע תסכול על פניו.
"מה קרה עכשיו?", שאל הקטן.
"אין זה מספיק", השיב לו, שוב מסתכל מסביבו, בוחן את היער ואת
מה שיש לו להציע לו במבט שקול.
"מדוע?", שאל הקטן," הלפיד שבנית מרשים מאוד, הוא מפיץ יותר
אור מהנר שלי ומאפשר לנו לראות הרבה".
"אין זה מספיק", מלמל הגדול. "חכה כאן, מייד אשוב", אמר בקול
פיקודי והלך הצידה.
לא הספיק הקטן להשיב לו וכבר נעלם בתוך החושך כשהוא נושא את
לפידו.
נשכב הקטן על שטיח העלים היבשים שהכינה לו האדמה, והניח ראשו
על סלע שנדמה היה מותאם בדיוק לראשו העגול.
מהכיוון שהלך אליו ידידו הגדול שמע רעשים מוזרים ודפיקות
מעצבנות, אך השתדל להתעלם מהם. הוא התרכז בכוכבים שבשמיים,
ובעצים שכבר חלקם זיהה לגמרי. הוא התבונן בדרך שהרוח הקלה
ניענעה את הענפים הלוך ושוב. ראה לידו שיח קטן עם פירות
מוזרים, שלח יד וקטף אחד מהם. בהתחלה קירב את הפרי דמוי כדור
קטן אל שיניו ורק כירסם מעט, לוודא את טעמו. לשמחתו היה טעם
הפרי מתוק ועסיסי והמשיך לכרסמו על שגמר אותו לגמרי. כשסיימו
את הפרי קטף עוד כמה והניח על בטנו כצלחת וכך העביר את הזמן,
מתפעל מהנוף ואוכל פירות.
כעבור זמן מה שמע צעדים כבדים מתקרבים לכיוונו, ואור מסנוור
אילץ אותו לכווץ את עיניו. ככל שהאור התקרב גבר רעש מוזר שדמה
לפיצוצים קטנים ומהירים וריח מחניק מילא את האוויר.
"מה דעתך?", שאל קול מוכר בחצי צעקה.
"האם זה אתה?", שאל הקטן כאשר הוא מרים את היד מעל עיניו
להסתיר מהם את האור המסנוור.
"כן, זה אני. מה דעתך על הפנס שבניתי?", צעק הגדול,"ומה דעתך
על המנוע שבניתי לספקו חשמל?", הוסיף בגאווה.
"כיצד בניתם אותם?", צעק לו בחזרה הקטן כשידו עדיין מעל
עיניו.
הגדול נכנס להסברים מפורטים, איך למד את טבע החומרים שהיו
ברשותו ובחן אותם מקרוב. על איך שגילה את התגובות בין החומרים
השונים וכיצד למד לשלוט באומנות הייצור.
הקטן קם על רגליו, ובחן את ידידו. הלך מאחוריו והתרשם מהמנוע
שנשא אל גבו. "מאוד מרשים", אמר לו, "אינני חושב שאני הייתי
מסוגל לבנות כזה מכשיר משוכלל". כל מילה של הקטן גרמה לידידו
להרגיש נפלא, כאילו מיוחד הוא וגאווה מילאה את ריאותיו.
"האין זה כבד?", הבין לפתע הקטן שמדובר פה במיכשור רציני
ובודאי יש לכל החומרים החדשים והחזקים הללו משקל רב. "האין זה
מעיק על גבך, ומעייף את ידך?".
"ודאי", השיב לו ידידו, "אך אין ברירה, בשביל להנות מהאור החזק
שהפנס מאיר לנו, יש צורך בוויתורים מסויימים".
דבריו של הגדול נשמעו לקטן מוזרים במעט אך בכל זאת החליט לסמוך
על ידידו החכם ולהאמין לו.
השניים המשיכו בדרכם, עם אור לבן וחזק שמורה להם את הדרך,
ולמרות שכעת לא שמעו את הקולות העדינים של היער בגלל הרעש החזק
שיצר המנוע ולא יכלו להריח את הריחות הנעימים שסבבו אותם בגלל
האדים שפלט המנוע, בכל זאת שכנע את עצמו הקטן שהאור שנותן הפנס
שווה את הטרחה.
התקדמו השניים מרחק רב ושוב עצר הגדול.
"עייפתי", הצהיר כשהוא נשען על גבי עץ גדול כאשר גופו כמעט
ומתמוטט.
"אין פלא", אמר לו הקטן, "עליך להוריד מגבך וידך את המשקל
הרב".
"אתה צודק", השיב כשהוא מוריד את הרצועות של המנוע מעל כתפיו,
"עלי לשכלל את המנוע שלי שישקול פחות, באותו הזדמנות אטפל גם
בפנס שיאיר יותר. תמשיך הלאה, אני כבר אתפוס אותך בהמשך".
וכך המשיך הקטן עם נרו בידו, מתפעל מהנוף שהציע לו היער החשוך
והשמיים הכחולים הכהים.

זמן רב עבר והגיע הקטן לנקודה ביער, שבהם העצים היו כרותים
והאדמה מטונפת ושחורה. התקדם מעט בתוך השטח הפתוח, תחת אור
הכוכבים שהיו ברורים הרבה יותר במרחב זה וראו עיניו איש זקן
עסוק בסחיבת דברים והרמת משאים כבדים.
התקרב לאיש הזר ואמר, "שלום".
השיב הזקן, "אה, הנה אתה. עוד לא סיימתי אבל אתה יכול לפנק את
עצמך במשקה קר מאחד המכשירים שבניתי אם תרצה".
"אנחנו מכירים?", הגיב הקטן בפליאה.
"וודאי- טוב אולי השתנינו מעט אך יש לצפות זאת לאחר שנים כה
רבות".
הקטן הסתכל טוב על הזקן והבין שמולו עומד ידידו הגדול, הוסיף
והסתכל על עצמו וראה שגם הוא הזדקן וכעת שערו לבן וגבו כפוף.
"האם שכללת את המנוע שלך?", שאל. בהביטו מסביב ראה מכשירים
רבים זנוחים על האדמה המטונפת.
"אכן", השיב לו הזקן בגאווה, "לא רק זאת אלא שגם למדתי רבות על
דברים אחרים במהלך הבנייה". המשיך וסיפר לו על תגליותיו בנושא
הרפואה והביולוגיה, על מחקריו בכימיה וממצאיו בפיסיקה ועוד
ועוד.
"ומה אתה עשית בזמן זה?", שאל הזקן בקנאות.
"לא רבות כמוך עלי להודות", השיב הזקן הקטן. "ראיתי את היער
שאנו בתוכו, ראיתי את העצים ששוכנים בו ואת היצורים ששוכנים
בתוכם. טעמתי את הפירות של השיחים והרחתי את ריח הפרחים שעל
האדמה."
"אם כך לא חקרת שום תחום לעומקו? לא למדת על החומרים שסובבים
אותך וניסית להגיע להבנה על קיומם? לא עשית כל מאמץ לשפר את
חייך עם מכשירים שיקלו עליך?".
"לא", השיב הקטן, "כשנזקקתי למזון הושטתי יד וכאשר גרוני יבש
התכופפתי מעל נהר. אם עייפתי שכבתי על האדמה, יותר מכך אינני
צריך. ומה איתך? האם ראיתי אזורים חדשים ביער?", שאל הקטן
בצפייה והתלהבות, "האם יש לך לספר לי על מה יש מעבר ליער
כלומר, וודאי איש חכם כמוך עם כל מכשיריו כיסה שטחים נרחבים
ביער בזמנים קצרים."
הגיב הזקן במבט עצוב ועיניים שפולות, "לכך לא היה לי זמן".