אמסטרדם, שעות בין הערביים, ערב ראש השנה האזרחי. רחוב צר נפרש
בחזית, כשבאופקו תעלת מים, התחומה בשני צידיה בגדר מתכת מצופה
בחלודה. הכביש, שעשוי כמעשה אומן, מורכב מלבנים-לבנים בצבעי
חום אפרפר. השמש השוקעת לאיטה, מוסתרת היטב על ידי שכבת עננים
עבותה, שולחת קרניים בודדות, הצובעות את הכביש המעוקם באלפי
גווני אדמה. המים, שנקוו מהממטרים התכופים, כלואים בשלוליות
אמורפיות, שנוצרו מקטעי הלבנים השקועות. משני צידי הכביש
ניצבים בשורה בנינים דו קומתיים, מרוחים בצבעי אוקר חמים. מבעד
לחלונות ניתן לראות וילונות בגווני בורדו, בז' וחול ים. פנסי
רחוב קטנים, שזזה עתה הודלקו בכניסה לבתים, מפיצים אור עדין,
וביחד עם הערפל השורר בחוץ, נראה כאילו השדרה כולה מכוסה ברשת
עדינה. אנשים נעים על המדרכות במקצבים שונים... בכוונים שונים.
נדמה, שכל אחד פוסע בבדידותו במרחב, בלא שמתקיים מפגש אמיתי.

מצידה השמאלי הקרוב של התמונה נראית דמות, שמנסה להיכנס
להתרחשות בעד מסך הערפל: גבר כבן 35, קומתו גבוהה, לבוש מכנסים
בצבע off white, הגדולים במידה אחת או יותר מגופו. לגופו ג'קט
צמר עבה בצבע סגול כהה ועליו הכתובת בלבן Mute Outcry. לרגליו
נעלי מגף אוסטרליות בצבע חום בהיר. הליכתו כבדה, אך צעדיו
מבטאים עוצמה וכח, ונראה כאילו הוא קבע את המהמורות בקרקע. יש
אשליה, שבהתקדמותו הוא חותך את דרכם של האחרים, ההולכים
בכוונים אחרים. הוא הולך על המדרכה בצעדים מדודים ומתבונן
בתמונות המתחלפות למולו:

חנות ספרים עתיקה וחשוכה, ריקה מאנשים, למעט איש זקן, חרוש
קמטים, שיושב על כסא מרופט ובוהה בספרים עבי הכרס למולו. אלה
מונחים על גבי מדפי עץ, ומהווים מסתור לאלפי סיפורי חיים.
Coffee Shop, שחלון הראווה שלו מכוסה באדים, שניגרים מספלי
הקפה העמוקים. על צידו הימני התחתון של החלון ניתן להבחין
באותיות TNIOJ, שעוצבו באצבעות. בכניסה לבית הקפה, בסמוך
לכיתוב, יושבת אישה כבת 30, נאה מאוד, שקוראת בעיון רב ספר שעל
כריכתו רשומות המילים" Being A Mother". רעש הנוכחים וקול
המוסיקה העולצת, שבוקע מהמקום, מקשים עליה להבחין בבכיו של
תינוקה, ששוכב בעריסה ליד, כשלראשו כובע בד אדמדם. לידם,
בשולחן עץ עגול, יושבת חבורת צעירים, הנראים כסטודנטים, לבושים
בבגדים זרוקים בגוונים זועקים. צוחקים, רוכנים זה לעבר זה,
מדברים, מעבירים ביניהם סיגריה מודלקת שהאפר נוטה ליפול ממנה.
לידם במרחק לא רב, יושב לבדו בחור בן גילם, שמעילו רכוס היטב
ומבטו כבוי. הוא סוקר את החבורה בעניין, אולם, כל אימת שמבטם
נפגש, הוא מסיטו בבהלה וחוזר לעסוק בכפת מעילו. בשולחן נוסף
יושבת אישה מלאת גוף כבת 60, לבושה בבגדים מעט צמודים ולא
תואמים את מידותיה. היא מניעה את שפתיה כאילו אומרת משהו, מבטה
נראה מיוסר. מולה בשולחן בחור כבן 30, המתבונן בה לסרוגין ומבט
משדר חוסר אונים.

קול צחוק של ילדים צעירים מסיט את תשומת הלב למדרכה ממול.
קבוצה של כחמישה עשר ילדים כבני 4 הולכים בזוגות, אוחזים זה את
ידו של זה. הם לבושים במעילים קטנים ועל ראשם כובעי צמר עם
פומפון. לפניהם הולכת בחורה, שמידי פעם מאיטה את צעדיה,
מסתובבת בחצי גוף לאחור ובוחנת את קצב הליכתם. אישה מבוגרת עם
סל רשת גדול עמוס מוצרים, ובידה השנייה זר צבעונים כתומים,
מניחה את הסל, מעבירה את הצבעונים ליד השנייה ומלטפת בידה
הפנוייה את ראשו של הילד האחרון בטור, ההולך לבדו בשורה. הילד
משתהה מעט, מביט אליה במבט חולמני, כאילו הפנטה אותו, מחייך
אליה בחזרה, ואז מאיץ את צעדיו כדי להשלים את הפער שנפתח. בחלל
שנפתח, בפתחו של אחד הבתים, עומד מעט כפוף נער כבן 17, פניו
מעוטרות בזקן מדובלל והוא לבוש בטרנינג ירוק. עמידתו מופרעת
ע"י תנועות לא רצוניות בזוית פיו, והוא מניע את כתפו הימנית
בעצבנות. אישה כבת 40, מאופרת בקפידה, לבושה בשמלת פרחים,
יוצאת מפתח הבית, נוטלת את ידו וסוחבת אותו אחריה, באופן
שבקלות יכול לגרום לו למעוד. "נו, בוא כבר", היא מאיצה בו בקול
גבוה וצורמני, "תראה איך אתה נראה" אומרת וסורקת את גופו:
מנעלי הספורט הלא שרוכים, דרך המכנס המוכתם, ועד למעלה,
כשפוגשת בשיערו המתולתל. מבטה משדר דחייה וגועל. מבטו של הנער
מושפל מטה עוד יותר לנוכח הערתה של אימו ואינטנסיביות ה"תיקים"
מואצת. הוא מסנן משהו לא ברור שקשור לנעליים שלו. "אולי תדבר
ברור, אני לא מצליחה להבין את מה שאתה אומר". היא משתהה קלות
בדיבורה בעודה מאיצה את הליכתה, ומוסיפה:" לא משנה, אנחנו שוב
מאחרים".

שלט נאון בוהק בגווני סגול עם הכיתוב Psychisch נראה בחזית
חלון ראווה אחר, מבעדו ניתן לראות את פניה של אשה כבת 50,
המתבוננת אל חפצים הנמצאים על שולחנה. האישה לבושת תרכובת של
חלקי בדים בצבעים שונים ושערה ארוך ולא עשוי. היא עוטה איפור
כבד, שאינו מצליח להסתיר צלקת עמוקה על לחייה הימנית. על הקיר
ניתן להבחין בתמונות משפחתיות ישנות, בחפצי זכוכית עדינים
ובכתובות בשפה זרה, הנראות כציורים אבסטרקטים. היא אינה מרימה
מבטה אל עבר האישה הצעירה בעלת הגוף הצנום מאוד היושבת מולה.
פניה הכחושות של הצעירה אינן נראות בברור. בגדיה הבהירים רק
מעצימים את החוורון, אך ניכר, שהיא נעה באי נוחות בכיסאה. מידי
פעם מסיטה את מבטה לאחור, כאילו חוששת שפרטיותה מופרת. היא
נוטלת את תיקה בתנועתה חדה, פונה אל עבר דלת הכניסה, שבה למרכז
החדר, מוציאה חפץ שנראה כמו מחברת מתיקה ומניחה אותו על
השולחן. מתבוננת לשניות ארוכות בפניה של לבושת טלאי הבדים,
ויוצאת החוצה, לקול פעמון, שמסמן את כניסתם ויציאתם של
העוברים. היא מעיפה מבט מפוחד לימין ולשמאל, ופוגשת במבטו, של
הגבר בן ה- 35, הלבוש במכנסי ה off white. "הי", היא מסננת
בקול קטוע, "תראה כמה רגליים יש על הקיר [על קטע הקיר ניתן
להבחין עקבות של נעלים, כאילו שאנשים ישבו והשעינו נעלים]. היא
ממשיכה בדיבורה, לנוכח מבטו הנדהם של הבחור: "זה כאילו הם
טיפסו על הקיר" היא אומרת בליווי צחוק שנראה קצת מטורף... "אמא
שלי אומרת, שאפשר לדעת על האופי של הבן אדם לפי תביעת הנעלים
שלו. פניה מרצינות: "אתה מכאן?...