אתמול יריתי בעצמי.
הרגשתי יותר מדי לבד.
הדם שטף את כולי, הבנתי שעשיתי משהו נכון,
אולי דבר שהייתי צריך לעשות מזמן, ביום שנולדתי,
אולי ביום שהתחלתי לחשוב או לדבר,
זאת אומרת להגיד את מה שאני חושב,
או ביום בו למדתי ללכת, לקום וללכת לאן שאני רוצה.
יכול להיות שביום בו התחלתי להרגיש,
אף פעם לא הרגשתי כמו שצריך.

אתמול בכו עליי, יותר מדי דמעות, כאילו הייתי ראש ממשלה,
הספידו אותי בשקרים מופלאים, סיפרו סיפורים מרגשים ולא
נכונים.
הסתכלתי על כולם מלמעלה, יותר נכון מלמטה, כמו תמיד.
הבנתי שהם מרמים את המת, שהם חיים בצביעות ומתים צבועים,
אני לא חי יותר בצביעות או בכלל.

אתמול הרגשתי אשם, בגלל המציאות שיצרתי לעצמי,
מציאות אפורה שלא קיבלה אצלי הזדמנות,
מי שחי במציאות בהירה יותר-סופו למות.
אז אל תתפלאו, אל תגידו שזה לא היה הזמן,
אני מת עכשיו, אז סימן שהגיע הזמן.

אתמול הרגשתי כמו ילד, למרות שמשהו בי עדיין ילדותי,
שיחקתי עם האקדח, כיוונתי אותו למראה וצעקתי "בנג בנג",
כיוונתי אותו לעצמי, ולא צעקתי.
רק שתקתי וחייכתי, בלי להוציא מילה.
הבנתי שהסוף שלי סוף סוף הגיע, גם אם לא רציתי כל כך,
מישהו החליט על כך, ואני לא מתכוון להתווכח,
שנאתי לחיות, למות אני דווקא שמח.

אתמול חיפשתי תפילות, שיתנו לנפשי לנוח בשקט,
לא מצאתי אף תפילה חוץ מ"ברוך שפטרנו",
הרגשתי יותר שלווה במותי מאשר בחיי, המוות הוא סוג של בריחה
מהחיים שהיו יותר מדי.
אני מת, וזוכה להרגיש את השלווה, כבן אדם חי לא הייתי לבד
והרגשתי מרומה.
עדיף למות ולהנות מטיפות של אמת,
אם אתה חי, זה בגלל שאתה לא יודע מה זה להיות מת.

אתמול יריתי בעצמי.
עכשיו אני כבר לא מרגיש לבד,
זה הדבר הכי טוב שקרה לי עד עכשיו.
תנסו למות גם אתם פעם בחיים...