תגידי, למה את מעשנת?
את לא חייבת לענות לי על זה. סתם, מעניין אותי לדעת. איך זה
התחיל בכלל? בצבא? בתיכון? היו סביבך הרבה מעשנים ונסחפת
אחריהם? אז למה את ממשיכה? כי את נהנית מזה?

את יודעת, ההנאה שלך מהסיגריה נגרמת מתחושת אופוריה בגלל חוסר
חמצן זמני במוח, כי הכנסת לריאות עשן במקום אוויר.
ואת יודעת, יש אנשים שהסטייה שלהם זה להחנק בזמן שהם מגיעים
לאורגזמה. לפעמים זה כל כך קיצוני שהם מתים מזה, סוג מטופש כזה
של התאבדות בשוגג. אז למה שלא תעשי את זה גם? תרכזי את כל
ההנאה שלך לאורגזמה אחת ותתאבדי תוך כדי? למה למשוך את
ההתאבדות שלך חמישים שנה בגלל ההנאה הקטנה שבסיגריה?

החיים שלך, שווה לחיות אותם?
אז למה לקצר אותם? למה להוריד את האיכות שלהם? והשיעול הקטן
הזה שלך... כמה זמן הוא נמשך כבר? האמת לא מזמן קראתי שלמעשנות
יש פי שתיים סיכוי לחלות בסרטן ריאות מאשר מעשנים. מעניין, לא?
אולי כדאי שתתני לי את הסיגריה שלך, היא פחות מסוכנת בין
האצבעות שלי.

את לא חושבת שאת מפספסת דברים בגלל שאת מעשנת?
נגיד... מישהו ראה אותך באוטובוס, וחצי נסיעה התלבט אם לגשת
אליך או לא. הגיעה ההפסקה בנסיעה, חצי אוטובוס ירד בשביל ללכת
לשירותים, והוא ירד כדי לדבר איתך. אבל את ירדת לעשן. הוא ראה
את זה, והכל מת, נפל, נרדם. עד עכשיו נראית לו ממש חמודה, עם
חיוך קטן כזה ומבט חכם. אבל עכשיו, עכשיו הוא אפילו לא יכול
כבר לדמיין אתכם מתנשקים. הוא אפילו לא יגיע לשלב של לחשוב על
איך יהיה לרדת לך, כי רק המחשבה על הטעם האפרפר שיהיה לך, טעם
שאי אפשר להסתיר עם מסטיק, דוחה אותו ממש.

את יודעת מה? על הזין שלי.
אפשר לחשוב שאני עובד באגודה למלחמה בסרטן. הנה, נגמרה לך
הסיגריה והנהג חוזר לאוטובוס. לכי תסריחי את המושב שלפניי.