הקדמה

הן היו מוטלות בערימה של צחנה. מאות גופות ערומות של נשים
צעירות נחו להן ללא רוח חיים. המחזה המזעזע הצביע על העוצמה
הנוראית אשר הטילה אותם לבור הרחב. שרידים עלובים של גוף נשי
היו מונחים בין הגופות הרבות. שדיים בגדלים שונים, מפשעות,
ירכיים, ידיים וגפיים. חלקים שונים זה מזה, שהיו חלק מהכלל
הנורא.
הן התפרשו עד לאופק הנראה לעין, בבור רחב וגדול עד מאוד. הן
היו איום לעתיד לבוא. לגרוע מכל.

1

ירדן הביטה במרחבים הצחיחים של העמק שמתחת. אי-שם יכולה היתה
לקלוט את רעמם של התותחים, אשר הטילו מורא על האויב האומלל.
בריכות רחבות ידיים של דם העלו צחנה בקרני השמש היוקדות. העמק
אשר היה פורח ושוקק חיים, נהפך לאזור צחיח ועירום, אשר המוות
שלט בו.
היא היתה נמוכת קומה וכבדת אברים. שערה היה כהה וארוך, עורה
שחום ועיניה העמוקות היו כחולות ותמימות. הבעת השלווה שעל פניה
טמנה בחובה עירנות ותוגה כאחד. היא לבשה שמלה לבנה ונשאה תיק
צד שהיה קשור לגבה, שבתוכו נמצא מזון ומים לשהייתה הארוכה על
הצוק הגבוה.

"זה סופה של האנושות", אמרה לאדון האופל שניצב מאחוריה.
הוא לא ענה להערתה. הקול היחיד בתוך הדממה הגדולה של קץ הימים,
הופרה מידי פעם על-ידי הרעש המרוחק של התותחים. בתחום ראייתה
הנרחב, הבחינה בהתקדמות הכוחות לאחר שנדם רעש הפגזים. המוות
נראה למרחוק מקצה התהום. הקורבנות של הקרב הנורא, התבוססו
בדמם. היא רצתה לחרוט בזכרונה מראה זה, אך שינתה את דעתה. כבר
ראתה זוועות מסוג זה יותר מפעם אחת. החיילים ההולכים על שתיים,
זחלו על הקרקע הרקובה, נמנעים מיריות הצלפים. שפר מצבם של
השוכנים במשוריינים, שקליעי האויב זינקו מכליהם.

רעש הקרב נדם. היא בחנה במבט חטוף את הנוף הנשקף מהצוק. 'ייתכן
כי בני-האדם שינו דעתם והשפיות ניצחה - וייתכן שלא', חשבה
לתומה. העמק הצחיח היה שליו לחלוטין. אדון האופל נשאר במקומו,
צופה בדריכות על המתרחש.
"הבורות ניצחה וכמו-אכן אנוכי!", הצהיר. "זה סופו של האדם
וסופה של האנושות. חלומותיהם גוועו להם, כאשר יצאו להרפתקה
חסרת השחר. למזלי הרב ולדאבונם הגדול, לא השכילו בני-האדם
להרגיע את רוחם הנסערת."
כאב לה לראות העמק שרוע במוות נוראי. לא היה בכוחה להיאבק
באדון האופל. כוחו רב וספק אם הסוף מוטל על כתפיו או שמא
בני-האדם אחראים לכך. היא הפנתה אליו את מבטה, מצפה לראות
מפלצת שאינה יודעת שובעה.
הוא ניצב לפניה, נראה אנושי ואמיתי ולא כיצור מעוות וחסר
רחמים. 'דמותו האמיתית חבויה במעמקי נשמתו השחורה', החליטה.

שוב עלה באוזנה קול התותחים המהדהד בעמק הרחב. היא ניסתה
להתעלם מכך, לשקוע במחשבותיה הפרטיות, אך לדאבונה לא יכלה
להתעלם מהרעש המחריד. 'הכוחות הגדולים ששלטו על העמק, לא
השתייכו לטבע ששלט שם לפני כן, ולא ישתייכו לו לעולם. התודעה
האנושית לא מבחינה בחוסר ההגיון שבמעשיה. עסוקים אנו במערבולת
של דמים ללא סוף הנראה לעין. ללא סוף חיובי', הרהרה.

ירדן התמלאה עצבנות לנוכח החיילים הקרבים. לפני זמן מה הצוק
היה שומם מאדם. רק היא ואדון האופל נכחו במקום זה, והרי עכשיו
הוא נעלם והותיר אותה גלמודה, צופה במוות ששלט.
"מה את עושה כאן?", שאל אחד החיילים.
ירדן חשבה כי הגיעה העת לקום על רגליה, אך היא נשארה במקומה,
רק משום שחששה כי הקימה תיתפס על-ידיהם כמעשה של חולשה
ותבוסתנות, וחלילה והם ינצלו זאת לטובתם האישית.
"השקפתי על המתרחש, עד שהנכם הופעתם לפני", ענתה.
"האם הנך שפויה? זהו אינו מקום לפיקניק. האם לא נוכחת לדעת
ששדה הקרב משתרע מתחתיך?"
"אני מודעת לכך. משוכנעת אני שהסכנה רחוקה ממני. הרי אני פה
למעלה והמוות נמצא נמוך יותר."
"את מטורפת. פגזי האויב יפגעו בך. את עוד תראי, או שלא!"
"לא אזוז מכאן!", הצהירה.
"זהו אינו מקום לעלמה צעירה. אנו מתכוונים להקים תצפית על
העמק. אנוכי מציע שתתרחקי מאזור זה. אם לא תעשי כך, אזי נפנה
אותך בכוח."

בעודם מתווכחים, שמעו את רעם התותחים שחזר והפר את השקט המדומה
בעמק שמתחת.
"אם אינך רוצה לעזוב, לא נכריח אותך. את לבטח נפקנית", סתר
חייל אחר את דברי חברו לנשק.
הוא קרב אליה, מביט בעיניה היפות.
"את בחורה נאה וגופך נשי ועסיסי."
הוא הכניס את ידו לשמלתה ונגע קלות בפיטמותיה.
"אנו צריכים להיות ערומים. לעסוק באהבה ולא במלחמה", אמר בזמן
שהביט עמוק לתוך עיניה.
פחד אחז בירדן. פחד שהטיבה להסתיר כאשר ראתה לראשונה את קבוצת
החיילים. היא חששה שיאנסו אותה ולכן לא הגיבה כפי שעשתה
בתחילה. הוא משך את ידו ממנה. קצב פעימות ליבה ירד, והיא
התעשתה.
"הנכם הגברים אותו הדבר. כולכם!", אמרה.
"את טועה", ענה החייל. "אנו לא אותו הדבר. רחוק מזה. כבר זמן
רב לא ידענו אשה. היינו נעולים בתוך הקרבות, בלי גוף נשי לחוש
בו", המשיך בדבריו.
רצונה של ירדן להילחם התמוגג. מנקודת מבטה היא היתה חסרת סיכוי
לחלוטין.
"אני מסתלקת!", הודיעה.
היא יצאה לדרכה, למקום בטוח יותר. החיילים נשארו במקום כפי
שהבטיחו. מטרתם היתה לתצפת על המתרחש מנקודה גבוהה זו, ולכן
הניחו לה לנפשה.
היא חלפה בין העצים הגבוהים, כשהיא מציצה אחורה שוב ושוב כדי
לוודא אם הם אינם עוקבים אחריה. לאחר זמן מה חדלה לשמוע את רעש
התותחים, והיא היתה מודעת לבדידותה בדממה. אדון האופל הופיע
לפניה.
"בני-האדם טיפשים. הם לא יחדלו מההרג הלא הגיוני", העיר בזמן
שהתבונן בעיניה התמימות.
היא ניסתה לומר דבר-מה. לענות לדבריו, אך הוא נעלם כלעומת
שהופיע.

2

ירדן שכבה זמן ארוך על הדשא הרך, מביטה בשמיים הריקים מעננים.
היא נזקקה לחברה, למרות שמעודה לא מצאה את עצמה נוח בחברת
אנשים. היא נזקקה לגבר חסון, למרות שמעולם לא הרגישה מאושרת
בחברת גבר. כזה או אחר. השמש זרחה לה, יוצקת את חומה על העולם
האנושי. מעניקה חיים לאלה שזנחו אותם.
זמן רב שכבה לה. מהרהרת במה שאירע קודם לכן. היא הבטיחה לעצמה
להימנע ממפגשים מסוג זה. מפגשים אשר פגעו קשות בבטחונה העצמי.
"את מתכוונת לשכב עוד זמן רב?"
ירדן הפנתה את מבטה. אדון האופל ניצב מעליה.
"חשבתי שחזרת לצפות בהרג שמתרחש בעמק", אמרה.
היא ניסתה להחליט מה טבעו. אף יצור אינו נראה כפי שהוא באמת.
הוא נעץ בה מבט חד. מתבונן בעיניה היפות.
"האם מציק לך דבר-מה?", שאל.
"קץ האנושות. סוף העולם", ענתה.
הוא לא הגיב לתשובתה ונעלם שוב כלעומת שבא.
היא הניחה את ראשה על הדשא הרך ונרדמה לה.

בעוד המחבת המכיל נתחי בשר עוף העלה ניחוח בישול, היא הרימה את
עיניה עד שראתה בחורה עומדת מולה.
"מי את?", שאלה.
"עדן שמי."
"מעוניינת את להצטרף אליי לארוחת הצהריים, לפני שתמשיכי
בדרכך?", שאלה ירדן.
"מכיוון שאת מציעה בצורה יפה, אשאר."
ירדן היתה אסירת תודה על החברה. היא רצתה לקחת פסק זמן
מהבדידות שאפפה אותה, והתמזל מזלה ונקרה בדרכה אשה נוספת.
"חייל חוצפן ניסה לאנוס אותי, אך למזלי חבריו מנעו זאת", אמרה
עדן.
"ניתקלתי באותם חיילים. גם אני יצאתי בשלום מהמפגש איתם."
הנשים התמימות סיימו את ארוחתם והחליטו לצאת שוב לדרך, והפעם
יחדיו. הן ארזו את תיקהם והלבישו אותם על גביהם.

ירדן הקיצה משנתה. היא נוכחה לדעת שבודדה היא וכל מה שאירע
לפני כן היה חלום קצר. חלום אשר הראה את מאוויה - הצורך בחברה
אנושית כלשהי והקץ לבדידות.

3

ירדן לא חיבבה מעולם את תקופת הקיץ. זה היה יום חם ולח במיוחד.
היא נזכרה ביום דומה, כאשר תפסה את אביה שוכב על אחותה, גונח
ונאנח. הוא בתגובה נעל אותה במרתף האפל והמחניק. החום היה כה
כבד, עד שהחרקים שחיו במקום זה, התייבשו ומתו להם.
היא התבוננה על גופה ונוכחה לדעת שמוזנחת ומלוכלכת היא.
היא החלה ללכת. מכיוון שלא ידעה בבירור לאן מועדות פניה, חששה
לבל תאבד את דרכה. האזור שבו היא היתה היה המקום המשעמם ביותר
להיות בו לבד.
כשהחלה השמש שוקעת, עצרה על-מנת לבחון בקפידה את סביבתה. היא
חיפשה מקום מסתור ללילה. בקרבת מקום היתה מערה חשוכה. היא
נכנסה פנימה והדליקה מדורה קטנה. לאור ולחום.

"האם הנך מתרחצת לפעמים?", שאל.
היא הבחינה שוב באדון האופל ניצב מולה. הוא הגיח מתוך הכלום אל
אוויר העולם. הוא עשה זאת שוב ושוב וייתכן שימשיך בכך.
"כאשר קרובה אני לחדר רחצה", ענה.
"קשת עורף את!"
"מהו הקשר בדבריך? מה גורם לך לומר זאת?", שאלה בעצבנות.
"הצורך להיות כן כל כל הזמן."
"הכיצד יכול אתה להיות כן? הרי אדון האופל אתה."
"ברצונך להרגיז אותי. את חושבת שאת יודעת הכל?"
ירדן הגיעה למסקנה, שעוקצניותה הינה טעות מרה. להתגרות באדון
האופל לא תוביל לסוף טוב. להתעמת עם כל יכול יחתום את גורלה
בסוף אומלל ביותר. היא הבינה זאת היטב, והחליטה לשנות את
גישתה.

"האם חוסר אלימות תסיים את האלימות?", שאלה.
"הדבר אינו נכון. חוסר אלימות תביא לאלימות נוספת. מעגל הדמים
לא יפסק עד שיכחדו כל בני-האדם."
"הכיצד אי נקיטת צעדים אלימים כלפי האויב, תביא למעשי איבה
נוספים?", שאלה בתמיהה.
"האויב סבל במשך שנים רבות. עליו להכות עד שמצבו יתאזן, אך כל
פגיעה בו מגדילה את כמות האלימות שזקוקה לאיזון המצב."
היא לפתע הבינה שחלום השלום אינו מסוגל לקיים את עצמו, ובאם לא
יוותרו בני-האדם הם לא ישלטו לנצח. מיליוני שנים יעברו ללא שום
אנוש שיהלך על פני העולם. מיליוני שנים של חוסר משמעות.
"האם אלוהים מחפש ליצור עולם חדש על חורבות הישן?", שאלה.
אזכורו של בורא עולם גרמה לאי-נוחות בקרבו של אדון האופל. בטרם
שנהיתה מודעת למצב רוחו המשתנה, הוא פנה אליה בטון רם
ותוקפני.
"אינך יודעת את כל האמת לאמיתה. אין שמץ של מעשי אלוהים במתרחש
בהווה זה. אדון האור זנח את יצוריו, זאת מכיוון שהם זנחו אותו.
הוא בחר בהם, אך הם לא בחרו בו. נעלם מעולם זה והשאיר אותו
להפקר. אנוכי שולט בעולם זה. שולט ומשליט."

4

בין ההשלכות השליליות של מעגל הדמים הנורא, היתה צמצומו של ערך
הרחמים והחמלה. במרחק של מספר שעות הליכה, היה העמק שרוי בצל
עמוק, ולמרות שנצבע באדום, היה שחור ואפל. צלילי המלחמה שיוו
למראה הקרב אימה ודכדוך. דורות נוספים לא יבואו עוד והעולם
יהפוך למדבר שומם. סימני הכישלון האנושי פזורים על פני כל תבל
- צללים במקום בני אנוש ניכרו לעין. שאריות של עבר מופלא ועתיד
שלא יבוא.
ירדן התקרבה לבור המוות. טעמו של האוויר היה נורא. טעם וריח של
בשר חרוך. בעוד נשמה את האוויר הנורא, הבחינה בסימנים אשר הראו
שהמקום רחוק מלהיות גן-עדן עלי אדמות. האדם הגזים בשנאת השווא
ובאלימות חסרת התוכלת. במקום זה לא היה אנשים, אלא רק גופות.
הטכנולוגיה של האדם היתה מאידך מתוחכמת ומחד-גיסא קטלנית. לא
רק שהאוויר היה מזוהם, כמו-כן נשמעו קולות ורעשים של מכרסמים,
שהתמזל מזלם ונקרה בדרכם מאגר מזין של בני אנוש. חיילים שציפו
להצליח בקרב, נפלו קורבן לטיפשותם המוחלטת.
היא תיעבה את החושים שגרמו לה סבל ברגעים אלה. לדאבונה, נתקלה
בעולם האמיתי - כואב ומת. מת ומתים. לא כפי שנצפה בעבר. כפי
שנצפה העתיד בעבר ונהיה להווה. הווה נורא ובלי עתיד.

ירדן התרחקה מבור הקורבנות. היא המשיכה בדרכה עד שראתה באופק
מחלקת חיילים. אחרת ממקודם. הבחורים הצעירים לא ראו אותה, והיא
העדיפה להתחבא מאחורי סלעים גדולים בטרם יגיעו קרוב אליה.
'ייתכן שהפעם המפגש לא יסתיים בטוב ועליי להימנע ממנו', חשבה.
כל פעם שראתה גבר בחייה. באם זה חייל או אזרח פשוט, היא נזכרה
באביה ובדמותו השנואה שממנה לא הצליחה מעודה להשתחרר. הוא
הופיע לעיתים לפניה במין הזיה. מראה את תוקפנותו, תאוותיו,
פחדיו ואת שנאתו לנשים.
'גברים הם חיות. חיות ארורות', אמרה בליבה.
הזכרונות מתקופת ילדותה הכאיבו לה גם עכשיו. למזלה אביה פסח
עליה כאשר התעלל מינית בשתי אחיותיה הגדולות. לעיתים היה שוכב
עם שתיהן. צועק וצורח מרוב הנאה. כמו חיה מטורפת. כמו חיה
שהשתחררה מהכלוב.
'רק המוות יפסיק את הכאב. ימחק את הזיכרון הנורא', חשבה.

קבוצת החיילים קרבה אליה. לאחר שהגיעו למרחק קצר ממנה, התיישבו
להם על הקרקע היבשה, לא מודעים לנוכחותה מאחורי הסלעים
הגדולים.
סמל המחלקה הוציא מתיקו בקבוק יין שהיה עטוף היטב, לבל ישבר.
הוא מילא את כוסו שלו ואת של חבריו. הם ישבו בנחת, מחייכים
חיוך אווילי זה לזה.
"לחיי המין האנושי הדפוק!", אמר בקול רם.
"אמן!", ענו השאר והריקו את כוסותיהם.
"מה שאנו זקוקים, זה לאשה עם חזה שופע ואיבר מין צר, שנועד
לחדירה אמיתית", הצהיר הסמל.
"אולי נמצא אחת ונאנוס אותה", ענה אחד החיילים.
"ספק אם נמצא בקרבת מקום. עלינו להסתפק בפורקן האישי. מי יתן
ותפילותינו יענו ונמצא אובייקט נשי בקרוב", אמר הסמל.

ברגע בו הניחה את תרמילה על הקרקע, התגלגלה לה אבן ויצרה רעש
קל בסביבה השקטה.
"זה לא חיה. זה ודאי האויב", אמר הסמל.
"מוטב שניגש ונראה", העיר אחד החיילים.
החיילים החמושים טיפסו מעל הסלעים הגדולים. כאשר הגיעו למקור
הרעש הם הבחינו שהאזור ריק מאדם וחיה.
"מוזר. האם ייתכן שדמיינו זאת? האם שתינו די והותר?", שאל אחד
החיילים.
"בלי שטויות. מה ששמענו אירע. אם תמשיך בכך אאשים אותך בהפרת
סדר ותמצא את עצמך במשפט צבאי, ומשם הדרך לכלא קצרה מאוד!",
צעק הסמל על החייל התמים.

5

רוח קלילה נשבה לה, כאשר ירדן חלפה על פני העצים השרופים.
תוצאה אומללה של קרב נורא שהתחולל יום לפני. הכפר שאליו הגיעה
היה נטוש ועתיק יומין. היא החלה להרהר בזמנים שגרה לה בבית קטן
וכפרי. בתקופה שלפני המלחמה הגדולה.
הבתים הקטנים ישבו על גבעות משני עבריו של הכביש הראשי. הם היו
כה קטנים, ורובם לא הכילו יותר משלושה חדרים לא גדולים, בקומה
אחת בלבד. לעיתים היה ניתן למצוא בית עם שתי קומות, וגם כאשר
נמצא אחד כזה, לא היה גדול משאר הבתים בכפר הרפאים.
הם היו בנויים מאבן המקום וצמודים היטב לצלע הגבעות, ובסוף אחת
הגבעות, עמד בית אבן שנשאר שלם ברובו. לא כמו שאר הבתים
שהוחרבו חלקית.
היא נכנסה לבית ועלתה במדרגות. רצתה היא לנוח קמעה במיטה רכה.
לתפוס תנומה נוחה לפני המשך מסעה הארוך.
כאשר נכנסה היא לחדר השינה המלוכלך, נכח שם חייל צעיר. עריק
מצבאו. עייף ותשוש מהקרבות הקשים. קרבות אשר הובילו למוות ולא
לניצחון.
"הסתלקי!", צעק על ירדן כאשר הופיעה לפניו.
"איני יודעת מי אתה, אך אינך חייב להיות בלתי חברותי. חשקה
נפשי במנוחה קלה. לא עלה בדעתי למצוא נפש חיה בבית זה."
הבחור הצעיר שינה את גישתו כאשר הבחין בגופה הנשי.
"את יכולה להצטרף למיטתי, אם תבטיחי לחמם את אברי הקרים."
"האם הנך חושב שהראיתי לך סימנים מיניים?", שאלה בכעס.
החייל העייף משך בכתפיו. הוא היה תשוש מידי כדי להתווכח עימה.
הוא הניח את ראשו על הכרית המאובקת ונרדם לו. מנסה לחלום על
השלום. על עולם טוב יותר. על עולם שקט יותר.

6

העולם היה במצב של שקיעה. שקיעה לקראת הקץ הבלתי נמנע. לא היה
זה שחר האנושות, אלא סופו האומלל. הדינוזארים ששלטו בעולם זה,
נכחדו על-ידי הטבע האימתני, ואילו בני-האדם נכחדו על-ידי
עצמם.
ירדן הביטה בחייל העייף. היא רצתה גם היא לנוח במיטה אמיתית
ולא הקרקע המלוכלכת, כמו חיה בשדה. מצבה נעשה יותר ויותר
בלתי-אפשרי. היא רצתה לחתוך את גרונו של החייל החוצפן. לראות
כיצד שותת דמו על הסדינים המטונפים.

מחשבותיה נקטעו להם, כאשר אש המוות אחזה בו. שורפת את גופה
הנשי. את החדר הקטן. את הכפר הנטוש ואת העולם המת.
המוות ניצח. המוות שעליו שלט אדון האופל הנורא. אדון החושך,
אשר החליף את אדון האור. זה האחרון זנח את יצוריו. יצורים אשר
זנחו אותו ושילמו את המחיר הכבד מכל.