1

"חם כאן מאוד!", שבר קולו של רוסקר את הדממה, אשר לא הופרה מאז
עזב את המחנה, שעות קודם לכן. הוא עמד ליד סוסו האציל, מביט
בקפידה בסביבתו הקרובה. הוא היה משוכנע שחיילי האוייב היו
בקרבת מקום והוא לא רצה לפספס אותם. ועוד יותר, הוא לא רצה
להיקלע למארב שיחתום את גורלו במוות קטלני ואכזרי. הוא כבר
השתוקק לחזור למחנה, לאוהלו האישי, כדי לנוח קמעה מהסיורים
המתישים. לצערו ולצערם של תושבי המחנה, הקיץ היה בעיצומו והחום
היה בלתי נסבל, גרוע שבעתיים מהשנים הקודמות. המורדים כבר החלו
להתגעגע לחורף הקר, כאשר היער מכוסה בשלג לבן וצחור.
רוסקר היה הסייר המנוסה ביותר בכוחו של ארגוש, מנהיג המורדים.
הוא חקר ללא ליאות את היער העבות, מחפש מידע לגבי הימצאותם של
חיילי הקיסר. בסיוריו הרבים לא נמצאו עדויות שאכן מתנהלת מערכה
נגדם בליבו של היער הגדול. למרות זאת, המורדים ובראשם ארגוש,
ידעו שקרב היום ובו צבא הקיסרות ינסה להכות בהם עד חורמה.
למחוק אותם ואת כל הישגיהם.
רוסקר היה מוכר היטב במחנה, ולמרות גילו הצעיר רחשו המורדים
כבוד רב לבחור האמיץ. קשה היה לו להאמין שרק לפני שנתיים הוא
עדיין היה בן-איכרים, אשר עיבד את אדמתו עם משפחתו. הרצח של
הוריו ואחותו הצעירה על-ידי חיילי הקיסרות, דחפו אותו להצטרף
לצבא המורדים. כוח אשר שם לו למטרה לשים קץ לשלטון האכזרי של
הקיסר.
רוסקר קיווה שמשימתו הקשה תסתיים במהירה. החום היה בלתי נסבל
ובגדיו הכבדים העיקו על מצבו. הוא ידע שהוא התנדב למשימה זו,
אך הפעם המצב היה קשה מנשוא. הוא העדיף לחזור חזרה לפני שעת
הצהריים, כאשר החום הנורא יהיה בשיאו.
רוסקר עלה על סוסו, והחל לנוע לכיוון המחנה. הסוס החום עמד
מלכת, מביע סימן לחרדה.
"קדימה!", ציווה רוסקר, מלטף את ראשו של הסוס הנסער. הוא החל
גם הוא לחוש באי נוחות. הוא ידע שלסוסו יש חושים מפותחים
שבאמצעותם הוא יכול לגלות איום מרחוק.
רוסקר לא בזבז רגע מיותר. הוא שלף את חרבו הארוך, מוכן לכל
סכנה שתבוא. הוא התבונן סביב, בוחן את הנראה לעין בקפידה, מנסה
לגלות את מקור האיום.
לפתח נשלחה חץ לצווארו של סוסו האציל. הסוס נפל על הקרקע, מפיל
את רוסקר על גזע עץ סמוך. ראשו של רוסקר נחבט בעץ הקשה, והוא
צנח ללא הכרה.

ראשו של רוסקר כאב כתוצאה מהחבטה העזה. כאשר ניסה למקד את
עיניו, גילה לדאבונו שהוא נמצא במערה אפילה, קשור לסלע קשה
וקר. 'אנוכי לבטח באחד ממערות הקניבלים', חשב. באזורים אלה
ביער, חיו שבטים של קניבלים. יצורים דמויי-אדם, נמוכים
ומכוערים למראה. ריחם היה מעורר חלחלה, ובמיוחד ריח פיהם היה
נורא ואיום. ריח של בשר אדם רקוב. רוסקר היה עסוק בלנסות למצוא
את חיילי האוייב ונמנע מלשים לב לסכנות השבטים הקניבלים. הוא
לא עשה זאת, מכיוון שיצורים דוחים אלה יצאו רק בלילות
ממערותיהם הקרירות. הם לא יכלו לסבול את חום הקיץ הנורא. אך
לצערו הרב של רוסקר, קבוצה של קניבלים מצאה לנכון לצאת ולחפש
טרף לארוחת הערב.

רוסקר שמע לפתע צעדים אשר קרבים אליו ואור שהולך וגודל מעת
לעת. אורו של לפיד בוער.
'הנני חייב להשתחרר לפני שיהרגוני', חשב בליבו. הוא ניסה
להשתחרר מהחבלים העבים, אך כוחו לא עמד לו. החבטה בגזע העץ
כילתה את מרבית כוחו הגברי.
מבטו של רוסקר תר אחר חרבו החד. והנה קרוב, אך לא בהישג יד,
נמצא החרב שבה הוא חפץ. בייאוש גובר והולך, ניסה רוסקר להושיט
את ידו על-מנת להגיע לחרב, אך הוא לא היה מספיק קרוב. נאלץ
עליו לשחרר את החבלים ואז להשיג את חרבו, אך כדי להתיר את
החבלים העבים יש לו צורך בחרב. הוא ניסה שוב, משחרר קמעה את
החבלים אשר הידקו אותו לסלע הקשה. הוא הצליח להרפות את החבלים
העבים, מספיק כדי להושיט שוב את ידו. הפעם הוא הצליח. החרב
הארוכה היתה בידו. הוא היה מוכן לסכנה המתקרבת. מוכן לגרוע
מכל. לפתע האור שהופיע לפני מספר רגעים, נכבה ללא התראה
מוקדמת. אפילה כבדה שררה במערה ורוסקר לא יכל לראות מאומה.
הוא חתך את החבלים בזריזות ועמד על רגליו, דרוך וקשוב למתרחש.
הוא ידע שקניבל מסריח עומד לו בקרבת מקום. ניתן היה להריח את
הצחנה הנוראית למרחוק. היצור המתועב כיבה את לפידו, כאשר ראה
שרוסקר השיג את חרבו. הקניבל חשב לתומו שכך יהיה קל להרוג את
קורבנו הקשור, אך הוא לא לקח בחשבון שרוסקר ימצא לנכון להשתחרר
לפני שינקוט בפעולה הגנתית כלשהי. למזלו של רוסקר, היצור השפל
לא היה חכם במיוחד, ולכן סיכוייו של רוסקר לגבור עליו היו
טובים.
זה היה מקרה נדיר במינו. לרוב הקניבלים היו הורגים את
קורבונותיהם מיידית, אך הפעם הם היו מעוניינים בארוחת ערב טריה
ולא בבשר שהחל להירקב מהבוקר.


2

רוכב אחר, ישוב על-גבי סוס שחור כהה, רכב לכיוון כפר המורדים.
לינדוס האט את רכיבתו על הסוס, עוצר ליד המפקדה הראשית.
הוא ירד מסוסו, קשר אותו במקום המתאים לכך, ונכנס לבניין
המפקדה. מבנה עץ בגובה שלוש קומות.
קרירות עטפה אותו כאשר נכנס למנהרה שבמרתף. את הקור סיפקה
הסביבה הטבעית בתוך האדמה. הוא ירד במדרגות המנהרה עד שהגיע
לאולם רחב, חצוב בסלע התת קרקעי. הוא הביט סביב במתרחש. אנשים
היו עסוקים בהכנות למגננה. מפקדים ופיקודים. קציני מודיעין
ולוחמים. כולם עסוקים עד מאוד במשימתם החשובה.
לינדוס תהה בעבר אם הוא מתאים להיות סייר בצבא המורדים. בתחילה
הוא לא הביע עניין כלשהו במטרות הנעלות של המורדים. הוא הגיש
את שרותיו לכל המרבה במחיר. בין אם זה צבא הקיסר או כל ארגון
או אדם עם ממון. העיקר שמצא דרך להתפרנס. אבל משהו בו התעורר,
כאשר ראה כיצד חיילי הקיסר, רומסים משפחות שלמו. כיצד רוצחים
נשים, ילדים ותינוקות. הזוועה שראה, גרמה לו להחליט להצטרף
לכוח המורדים. לנסות לתקן את העוול בכך שהעניק את שירותיו
לקיסרות המושחתת. לינדוס רצה לעשות הפעם את הדבר הנכון. לקחת
אחריות. לתרום למען אחרים ולא לרדוף אחר בצע כסף.
הוא ניגש לשולחן העגול על-מנת לספק את ממצאי סיורו האחרון.
"המפקד, לא מצאתי עדויות לנכוחותם של חיילי הקיסר", דיווח
לינדוס.
"מחר תרחיב את הסיור לשטח המזרחי. לצערי הרב אנו לא בודקים
מספיק אזור זה. רוב הסיכויים שהמתקפה כוללת תבוא משם, ואסור
לנו להיות מופתעים מכך", ציווה מפקד המורדים ארגוש.
הוא היה גבר גבה קומה. לוחם משכמו ומעלה. למרות היותו בשנות
החמישים לחייו, מצבו הפיסי היה בלתי מעורער.
"כמובן המפקד. אני אצא לשם מחר בבוקר."
"היכן רוסקר. האם הוא היה עימך?"
"אנחנו התפצלנו בתחילת הסיור. אני משער שהוא ישוב בזמן
הקרוב."
"האם יש עוד משהו המפקד?", שאל לינדוס.
"לא. הנך חופשי."

הוא פנה לכיוון היציאה, כאשר נשמעה קריאה מאחור.
"לינדוס!"
הוא עצר ופנה אליה. "כן, איקה. במה אני יכול לעזור לך?"
היא היתה אשה צעירה יפת-תואר. קצינת מודיעין בכירה. הנחשקת
ביותר בקהילת המורדים.
"רוסקר כבר היה צריך לחזור מהסיור. אני חוששת שקרה לו משהו
איום."
"אין סיבה לדאגה. אם אם הוא לא יופיע בזמן הקרוב, אני אצא לחפש
אותו", ניסה רוסקר להרגיע את איקה.


3

רוסקר אימץ את חושיו, מנסה לשמוע את צעדיו של הקניבל. לפתע
נדלק שוב הלפיד. המראה שנגלה לפניו היו שיניו החדים של היצור
הנאלח. במהירות מדהימה, החדיר רוסקר את חרבו עמוק לתוך בטנו של
הקניבל. החרב עברה דרך גופו ויצאה מגבו השבור של היצור. רוסקר
שלף את החרב, והקניבל האומלל צנח על רצפת המערה המטונפת. הוא
הרים את הלפיד הבוער. למזלו הוא לא נכבה כאשר נפל על הקרקע.
רוסקר יצא מהמערה האפילה, בוחן את סביבתו. הוא לא היה מעוניין
בתקרית נוספת עם קניבל אחר. ואם לצערו, יקרה בדרכו יצור נאלח
נוסף, לפחות הוא יהיה מוכן לכך. מוכן יותר מהפעם הקודמת.
הוא חיפש את סוסו החום, אך הוא לא היה בקרבת מקום. כנראה נשאר
במקום שבו הותקף. עדיין פצוע או מת כתוצאה מפגיעת החץ. כך או
כך, גורלו של הסוס המסכן היה סופי. אם לא נהרג, אזי אוכלי
הנבלות סיימו את חייו.

הזמן עבר לו ורוסקר הצעיר בושש לבוא. חרדה החלה לכרסם בליבו של
לינדוס. הוא החל לחשוש שאולי קרה משהו לבחור האמיץ. הוא עלה על
סוסו ויצא לדרך. היער היה חשוך והקשה על לינדוס במציאת רוסקר,
אך הוא היה חייב למצוא אותו, ואם לאו זו תהיה אבידה כבידה
לכוחות המורדים.
לינדוס ריחם על סוסו המותש. הוא סייר רוב היום ללא מנוחה, אך
למרבה המזל רגליו היו יציבות ונשימתו סדירה ובריאה.
האפילה ששררה ביער היקשתה על הראייה, הופכת הכל למסך מעורפל.
לינדוס ניסה להתבונן למרחוק. לזהות, אולי משהו בנראה לעין הוא
רוסקר. אך דבר וחצי דבר לא נראה.
לינדוס סייר בחושך המוחלט למעלה משעתיים, מנסה להיות קשוב
לרחשי הלילה. לפתע נשמע פצפוץ ענף. הוא הפנה את סוסו לכיוון
המשוער של הקול, מזרז אותו על פני ענפים שבורים.
כאשר הגיע ליעד הנכסף, ראה את רוסקר שוכב מעולף למרגלות עץ
גבוה. כוחותיו אזלו כתוצאה מהחום הכבד ומכך שנמנעו ממנו מים
צלולים לשפר את מצבו.
לינדוס ירד מסוסו וניגש לרוסקר המעולף. הוא היה עדיין בהכרה,
אך לא מלאה.
"בוא הנה, ידידי הצעיר", אמר לינדוס בזמן שהשקה בעדינות את
רוסקר הצמא.
לפתע נשמע סימן תגובה קלוש מאוד. נשימה חלשה וחמימה. לינדוס
הרגיש הקלה. ידידו הטוב חי וכאשר יביאוהו לכפר, הוא יטופל
על-ידי טובי הרופאים.
"הכל יהיה בסדר", אמר לינדוס בזמן שהרים את רוסקר והשכיב אותו
על הסוס, קושר אותו בעדינות אך בחוכמה.
לינדוס ידע שהם תלויים כרגע בסוס, אך ברגע שניסה לטפס עליו,
נהמה החיה וצנחה על הקרקע. למזלו של רוסקר הוא לא נפגע
מהנפילה. לינדוס התיר את קשריו והניח אותו בזהירות על הקרקע.
עתה הם היו ללא אמצעי חזרה, בודדים ביער החשוך והרחב.

השמש זרחה לה. שולחת את קרניה היוקדות בין העצים הגבוהים של
היער. לינדוס התעורר ונוכח לדעת שסוסו שותה מים מפלג של נחל
קרוב. הוא קם מהקרקע הלחה, מותח את גופו החסון. הוא ניסה להעיר
את רוסקר, אך הוא היה עדיין מותש וזקוק לטיפול רפואי.
הוא הניח את את רוסקר על הסוס ועלה עליו. הפעם סוסו עמד במעמסה
הכבדה. מנוחת הלילה עזרה לו, ולמזלם הטוב, הסוס לא הרחיק לכת.
לינדוס הפנה את הסוס לכיוון הכפר. דוהר מהר ובבטחה, חזרה
לקהילת המורדים.

לינדוס שמח על העובדה שידידו הטוב, רוסקר נמצא כעת בטיפול
רפואי איכותי. הוא שכב ללא הכרה על המיטה הרכה, בחדר הטוב
ביותר בבית-החולים של הכפר. הרופא היה מקצועי והעניק לרוסקר
טיפול נאות ביותר. הוא השקה את רוסקר במרקחת בצבע ירוק כהה. לא
משהו שהיה מעורר תיאבון אצל אף אדם, חולה ובריא כאחד.
"רוסקר יחלים בקרוב. הוא יצא מכלל סכנה", בישר הרופא.
המשקה הרפואי חולל פלאים. לאחר מספר שעות מנוחה, חזרה הכרתו של
רוסקר. הוא היה ער ומודע למתרחש סביבו.
הדלת נפתחה ואל החדר נכנסה איקה עם חיוך על פניה.
"רוסקר, כמה נפלא לראות אותך בריא ושלם", אמרה בהתלהבות.
"תודה."
"אתה נראה חזק דייך לחזור לעבודה", העיר לינדוס בציניות.
"אין בעיה. ברגע שאני אעמוד על שתי רגליי."

לפתע נשמע קולו של פעמון האזעקה. פעמון ענק וכבד בראש המגדל,
אשר טולטל בכוח על-ידי שני גברים חסונים.

מפקד המורדים, ארגוש היה במפקדה הראשית, כאשר הגיעה ההודעה
משליח מההגנה המזרחית. קו ביצורים מזרחי אשר נמצא בפאתי היער.
"המפקד. התגלו חיילים של הקיסר מתקרבים מכיוון מזרח", ציין
השליח, בזמן שהתנשף.

המערך ההגנתי במזרח נועד להדוף כל מתקפה אפשרית. זה היה קו
הגנה ראשון, שנועד למנוע מכוחות זרים כניסה אל היער. אם אכן
פלשו להם חיילי הקיסר לתוך היער, קו ההגנה השני, היה דואג
להביסם במהירה ולשלח אותם לדרכם, מוכים בתבוסה.
קו ההגנה נבנה רק במזרח, מכיוון שמשאר כיווני הרוח השונים,
הכניסה היתה קשה בשל העצים הצפופים וחיות הבר הרבות. לא קל
לשנע צבא בתוך סבך זה ועל פי כמה וכמה לא ניתן להוביל באזורים
אלה את צבא הקיסר.


4

גדוד הפילים האימתני של צבא הקיסר נערך למתקפה ראשונית. כוח זה
היווה את חוד החנית של צבא הקיסרות. הכוחות מאסיביים אשר כללו
בנוסף לגדוד הפילים, גם אבירים, קשתים וחיילים רגליים, יצרו
יחדיו מבנה של כוח שלא ניתן לעמוד בפניו. כוח אשר הוכיח את
עצמו בעבר ואין לו אח ורע ביבשת. היו שם אלפי לוחמים, מוכנים
ומצוידים מכף רגל ועד ראש. אלפים לעומת קומץ של חיילי המורדים
אשר מנה מספר מאות של לוחמים.
ביטחון רב שכן בליבן של חיילי הקיסר. ביטחון שנבע מציודם
החדשני, אשר עלה על ציודם הדל והמיושן של כוח המורדים.
על גב אחד הפילים, מתנשא מעל כולם; לבוש בגדים מלכותיים; היה
הקיסר ארקון. הרוע בהתגלמותו. שטן עלי אדמות. לוציפר המולך על
נתיניו המשועבדים.

חיילי המורדים התבצרו בעמדות ההגנה שלהם. שומרים, סיירים
וחיילים מכל הסוגים, מיהרו למלא את מקומותיהם. כולם הפכו
ללוחמים אשר נשבעו להגן על עצמאותם וריבונותם ביער הגדול.

במפקדה הראשית תידרך המנהיג ארגוש את המפקדים שעתידים להיות
בשטח. גם הוא יעזוב במהירה את הכפר כדי לפקד על צבאו, אך לא
לפני שישאיר מספיק לוחמים אשר יגנו על הכפר ויהוו קו הגנה
אחרון במקרה חירום. במצב הגרוע מכל.

סרן ראדן, מפקד הכוח הקדמי של צבא הקיסר, חיפש נקודה שבה הוא
יחדור עם גדוד הפילים לתוך היער. הוא היה חייב לבקע את ביצורי
המורדים בנקודת התורפה שלהם, ולהכנס עם כוחותיו לתוך היער
ולכיוון כפר המורדים.
"המפקד, גדוד של אבירים מתקרב לעברנו", דיווח סגנו של ראדן,
סגן לאבק.
"מצוין!", השיב ראדן. "החיסול הראשון שלנו להיום."

המורדים שלחו כוח מתקפה על-מנת להדוף את צבא הקיסר שהתקרב
אליהם במהירות. הם לא התכוונו להישאר בעמדות ההגנה שלהם, מחכים
למכה הקשה שתנחת עליהם.
"היעד הראשון של האוייב הם מגדלי הקשתים שלנו", ציין לוסטד,
מפקד החזית המזרחית של המורדים. הוא היה גבר נמוך קומה, אך בעל
מראה חסון. נסיונו הרב בקרבות, הקנו לו כבוד רב בקרב פיקודיו.
הוא היה נחוש בדעתו להדוף את המתקפה הנפשעת ולהגן בחירוף נפש
על עצמאות הצדק של המורדים. לוסטד חיכה לראות כיצד הכוח ששלח
קודם לכן, יעצור את חוד החנית של צבא הקיסר, זאת לפני שיחליט
אם לשחרר מטר חיצים אימתני על האוייב הנורא.
לוסטד הביט למרחוק וצפה בהתקדמות כוחותיו. הוא ראה למעלה
מעשרים פילים צועדים לעברם.

מטח חיצים נורה לכיוון כוח המורדים שיצא למתקפה. את הפילים
אוישו, בנוסף לרוכבים, גם מספר רב של קשתים. הם ירו בדיוק רב
לעבר הסוסים. הם ידעו שהאבירים לבושים היטב במעטה שריון, אשר
לבטח יחסום את חיציהם. פגיעה קטלנית בסוסים, תתיר את אבירי
המורדים ללא אמצעי לחימה יעיל וללא יכולת מנוסה. אם לא יהרגו
בחיצי הקשתים וחניתותיהם  של רוכבי הפילים, הם לוודאי ירמסו
תחת רגליהם הענקיות של הפילים.

לוסטד צפה כיצד כוחותיו נרמסים על-ידי גדוד הפילים האימתני.
טקטיקת הלחימה של צבא הקיסר היתה מבריקה. לאבירים לא היה שום
סיכוי. הם חוסלו זה אחר זה על-ידי החיצים הרבים, הכידונים
החדים ורגליהם המאסיביים של הפילים.

רוסקר ולינדוס הגיעו לחזית. למזלו של רוסקר הוא הצליח להתאושש
במידה מספקת כדי לצאת לקרב. הקרב החשוב ביותר בחייו.
כאשר הם הגיעו, גדוד הפילים היה עדיין בהתקדמות, זורע בהלה
וחרדה בקרב כוחות המורדים. הם ידעו את משימתם. היה עליהם לעצור
את הגדוד המאסיבי לפני שיגיע לקו ההגנה הראשון, אך הם לא ידעו
כיצד לעשות זאת.
"גדוד הפילים חזק מידי עבורנו. חייבת להיות דרך להביסו", ציין
רוסקר. "יש צורך לתקוף אותם בחוכמה."
רוסקר חשב בזריזות על אפשרויות הלחימה בחיות הבר הגדולות והגיע
לפתרון יעיל.
"חובה לנטרל את רגליהם של הפילים. אם נעשה זאת, הם יפלו על
הקרקע וכך נוכל לעצור אותם", החליט רוסקר באומץ לב. הם ינצלו
את הטקטיקה של צבא הקיסר לטובתם.

"הישארו צמודים אלינו", צעק לינדוס לצוות הסיירים שהיה במקום.
הם היו התחליף היחידי לאבירים. לא היתה ברירה אחרת.
קבוצת הרוכבים האמיצים בראשתם של רוסקר ולינדוס שעטו לכיוון
הפילים, מוכנים לעצור אותם בכל מחיר.
הסיירים האמיצים התקרבו במהירות לעבר הפילים, מתחמקים
בערמומיות ממטר החיצים הקטלני שנורה לעברם. לא כולם הגיעו אל
הגדוד הנורא. רוב הסיירים נפגעו ונפלו על האדמה הלחה, מתבוססים
בדמם.
לינדוס ורוסקר התקדמו יחדיו לאחד הפילים, שלפו את חרבם החד
והיכו בעוצמה רבה ברגליו הגדולות של חיית הפרא.
הפיל צנח על הקרקע, מפיל את יושביו בחבטה עזה על סלעים קשים
שהיו בקרבת מקום. החיה האימתנית נוטרלה והכוח ששכן עליו לא
ילחם עוד.

שאר הסיירים סיימו את העבודה והפילו את שאר הפילים. כל הכוחות
שנכחו עליהם, חוסלו. חלקם על-ידי התרסקות על הקרקע וחלקם
מחרבותיהם הארוכות של הרוכבים האמיצים.
הם עצרו את המתקפה הראשונית, אך לא את המתקפה הכוללת.
האיום הנורא טרם הוסר.


5

ארגוש הגיע לחזית ולקח את הפיקוד לידיו. הוא היה מלווה בקצינים
רבים. בינהם נכחה איקה. היא הביטה בחשש רב, כיצד לינדוס ורוסקר
עם קומץ של סיירים, מנסים להדוף את צבא הקיסר. צבא אשר עלה
עליהם בכמות, חיילים ונשק. זה קרב של רבים מול מעטים. חזק מול
חלש.
כוחותיו הגדולים של הקיסר התקדמו בהמוניהם, מכים את שאר
הסיירים, ימין על שמאל. רוסקר ולינדוס נותרו לבדם מול הכוח
האימתני.
ארגוש ראה את המתרחש. לא היתה לו ברירה. הוא היה חייב לשגר את
מטח החיצים אל עבר האוייב. הוא ידע שבכך הוא חורץ את גורלם של
הסיירים האמיצים. הוא הצטער על כל מאוד, אך לא היתה ברירה. אם
לא ינקוט בצעד הכרחי זה בזמן הקרוב, אזי החזית המזרחית תקרוס
וצבא הקיסר יחדור בקלות רבה לתוך היער ומשם אל כפר המורדים.
ארגוש החליט לתת את הפקודה הקטלנית. הגיע הזמן.
"קשתים. היכונו למתקפה!", הכריז ארגוש.
גדוד הקשתים היה מוכן ומזומן להכות באוייב. אך לפתע קפצה איקה
עם סוסה מעבר לביצורים. דוהרת במהירות לעבר לינדוס ורוסקר.
"לא לירות!", ציווה ארגוש. הוא היה מופתע וכועס כאחד מהפעולה
שאיקה נקטה.
איקה הצליחה לצמצם את הפער בינה לבין הסיירים. הם היו מפותעים
עד מאוד לראות אותה.
"איקה. מה את עושה כאן?", שאל רוסקר בתדהמה.
"מהר. אנו חייבים להסתלק מפה. אין זמן להסברים!", אמרה איקה.
"מהר. צפונה!"
ניתן היה להיכנס ליער בחלק הצפוני. מן מובלעת שנכנסה לתוך השטח
הפתוח. זו היתה תקוותם האחרונה להינצל ממוות ודאי.
השלושה דהרו במהירות מסחררת צפונה, לא מביטים אל הקרב הנורא
שהתרחש מאחוריהם.

השלושה הפכו לאחד בשעה שדהרו אל תוך מעמקי היער. במשך דהירתו
יכול היה רוסקר לשחזר את הקרב. הוא חשב על שני חבריו לנשק שהיו
איתו. הוא ידע שיתכן הקרב אבוד, אבל חשש מלחלוק את מחשבותיו
איתם. 'אולי ולא נשוב עוד אל הכפר', חשב בליבו.
הוא רכב מקדימה, מוביל את לינדוס ואיקה שרכבו מאחוריו. הם
נאלצו לרכב זה אחר זה, בשל הצמחיה הסבוכה שהיתה באזור זה.
ואז פגעה חץ באחד העצים, סמוך לסוסו של לינדוס.
"יורים עלינו!", צעקה איקה.
הקיסר ארקון התבונן כיצד השלושה ברחו לתוך היער. הוא ידע שאיקה
היא קצינת מודיעין בכירה אשר המידע שיש לה הוא לא יסולא בפז.
הוא החליט בלהט הקרב לשלוח כוח סיור אחריהם, על-מנת לקחת אותם
בשבי, ולדלות את המידע הרגיש.
איקה ייחלה לרגע שהם יהיו רחוקים קילומטרים רבים מהחוליה שרדפה
אחריהם.
"הם יחסלו אותנו, אם לא נצליח להתחמק מהם. עלינו להימלט
מהפושעים האלה!", צעקה בשנית.

השלושה האיצו את דהירתם, עד לנקודה שחמקו מחיילי הקיסר שרדפו
אחריהם. הם הגיעו לביצה הגדולה שבצפון. המים היו כהים וערפל
כבד שרר בחלקה זו של היער. הם שמעו קול הבא מתוך מעבה היער.
קול של אחד מיצורי היער. קניבל.


6

"הוד-מעלתך. הם נכנסו לחלק המסוכן ביער. ביצות וקניבלים שוכנים
באותם אזורים. סביר להניח שהם לא יצאו מאזור זה בחיים", ציין
גנרל פולאר בפני הקיסר ארקון.
"לא, גנרל. הם בחיים. אני חפץ שתשלח כוחות נוספים ותסרוק אזור
זה, עד שיימצאו הכופרים!", ציווה הקיסר ארקון.

פיקודיו של הקיסר פחדו ממנו. איש לא העז להעביר עליו ביקורת.
אם מישהו היה עושה זאת, היה נענש קשות. דבר אשר היה מונע ממנו
לשוב ולעשות זאת להבא. היו מקרים אשר הסתיימו במוות אכזרי וחסר
רחמים.
גנרל פולאר היה חסר מנוחה. הוא רצה להביא תוצאות ומהר. הוא לא
ידע למה הקיסר מעוניין כל-כך בשלושת המורדים. 'היה עדיף שנוותר
עליהם', חשב בליבו. אך הוא לא העז לערער על פקודותיו של הקיסר.
הדבר האחרון שרצה זה לא לציית למרותו של השליט.

"ניצב לפנינו אוייב חזק, אשר מהווה איום על שלמותה של הקיסרות.
אל לנו לזלזל בכוחם של המורדים. הם מונעים על-ידי אמונה חזקה.
דבר אשר מחזק אותם עד מאוד. עלינו להשמידם עד האחרון שבהם",
אמר הקיסר ארקון.
"הנך צודק, הוד-מעלתך", הסכים גנרל פולאר.
"שלח כוחות נוספים אחר השלושה. חפשו היטב ביער. הם חייבים
להימצא. אל תאכזיבני, גנרל, אחרת גורלך יהיה רע ומר."
"כן, הוד-מעלתך", ענה בזמן שניסה להסתיר את פחדו. "אנו נמצא
אותם."
הוא פנה לסגנו. "שלח מחלקה נוספת שתתצטרף לזו שכבר נשלחה.
תפיסתם של הפושעים הינה בעלת חשיבות עליונה", ציווה.


7

הקול ששמעו לפני-כן נעלם כאילו לא היה בכלל. הם קשרו את סוסם
לעצים הסמוכים והתיישבו על קרקע יציבה. תשישות כבדה נחתה
עליהם. הקרב הקשה והבריחה הנועזת עשו את שלהם.
"מה הייתי נותן בשביל קצת אוכל", התאונן לינדוס. הרעב קרקר
בקיבתו בעצבנות רבה.
"אנוכי מוכן לספק לך את מבוקשך."
השלושה קפצו על רגלם. הקול המוזר הפתיע אותם, משאיר אותם
דרוכים וקשובים למתרחש.
לפתע הגיח לפניהם, מבין השיחים, יצור קטן. גובהו היה פחות
ממטר. הוא עמד שם, מביט בעיניהם ללא מורא.
לינדוס שלף את חרבו והצמידה לצווארו של היצור. הוא לא לקח
סיכונים מיותרים.
"אני רעב, אבל לא עד כדי כך. אני לא אקח אוכל מקניבל. לבטח
מדובר בתבשיל המוכן בני-אדם", אמר לינדוס בזמן שחרבו קרובה
ליצור הנאלח.
"אתה יכול לסלק את חרבך מצווארי. לא אפגע בך", אמר הקניבל
ללינדוס.
לאחר היסוס-מה, החזיר לינדוס את החרב למקומה.
"אנא לך מכאן. נכוחותך לא רצויה", אמרה איקה.
"ביכולתי לעזור לכם אם תחפצו בכך", ענה היצור.
"אנו לא זקוקים לעזרתך", העיר רוסקר.
"אנוכי מכיר מקום זה. זהו ביתי. אם הנכם רוצים להיחלץ מכאן ללא
פגע, אזי תזדקקו לעזרתי הנדיבה."
"למה שתעזור לנו?", שאלה איקה.
"זה בטח מלכודת. חסר להם אוכל לארוחת הערב", העיר לינדוס.
"לא זוהי אינה מלכודת. אני אעזור לכם כי אני יכול. אל תחפשו
הסברים הגיוניים."
"אבל, הנך קניבל. זה לא הגיוני שתעזור לנו", אמר רוסקר.
"אכן, אני קניבל. אף-אחד אינו מושלם. בקשר להגיון שבעזרתי. כפי
שאמרתי מקודם, אל תחפשו הסברים הגיוניים."
"הנכם בטח רעבים. הרשו לי להציע לכם מהנזיד שבישלתי", אמר
הקניבל.
"לא תודה. אנו מוותרים", ענה לינדוס.
"זה אינו מאכל המורכב משאריות אדם. הכינותי נזיד מבשר ארנבות.
תתטעמו ותיווכחו שאכן אנוכי דובר אמת", הסביר היצור.

הערפל ששרר ביער האפל, פוזר בשל השמים שירדו. מקרה מוזר ביותר
באותו קיץ חם. היצור החביב הוביל את השלושה למערה שבה הוא
התגורר. ביתו הצנוע. הפתח היה נמוך וצר, והשלושה הצליחו בקושי
להידחק לתוך המערה החשוכה. היצור הדליק לפיד. האור שנפלט, חשף
מערה רחבת מימדים. הם לא ציפו לכך, כאשר נדחסו בכניסה הצרה.
היצור הקטן, עמד במטבחו, בפינת האולם, עסוק בהכנת המנות
לאורחים. ממקום מושבם יכלו השלושה להבחין בכלים מוזרים, בסכיני
חיתוך ועוד מספר עצמים לא מזוהים. הדבר המפתיע ביותר, היה
הניקיון והסדר ששררו במערה בכלל ובמטבח בפרט.
היצור ניגש אליהם עם שלוש צלחות ושלוש כפות, מגיש לאורחיו עם
מלוא האדיבות את הארוחה החמימה.
"יש למאכל זה ריח טוב", העיר רוסקר.
"אני מקווה לטובתך, שמאכל זה עשוי מארנבות", אמר לינדוס.
השלושה טעמו מהנזיד החם. הוא הופתעו מהטעם המופלא של המנות.
טעם ערב לחך.
השלושה היו עייפים ותשושים לאחר הקרב הנורא והבריחה מחיילי
הקיסר. הם נשכבו על הקרקע ונרדמו להם. ישנם שנת ישרים ללא חשש.
הם לא פחדו מהקניבל האדיב ולא מהחיילים שרודפים אותם. העייפות
היתה כה גדולה עד שלא היה אכפת להם מכלום.


8

הבוקר עלה על היער הגדול. אותה חלקת אלוהים מרהיבה, כוסתה
בהילה לבנה של דימדומי בוקר, עוטפת את האווירה המיסטית השוררת
בה.
הארבעה עברו את אזור הביצה. מפלסים את דרכם בצמחיה הסבוכה.
השלושה עקבו אחר הקניבל, אשר הבטיח להביאם למבטחים. הנוף השתנה
לגבעות צחיחות כאשר יצאו מן היער, בחלק הצפוני. למעט שיחים
בודדים שעיטרו את הגבעות, לא היתה כלל צמחיה.
רוסקר הבחין שמישהו עוקב אחריהם. הוא נהג להתבונן בסביבה,
משתדל להיות מודע למתרחש. 'אולי זה עוד קניבל בודד', חשב
בליבו.
הקניבל עצר לפתע. לתדהמתם של השלושה, הוא נמנע מלספק להם הסבר
כלשהו. הוא פשוט נעמד מולם מבלי לומר מאומה.
לפתע נשלח חץ לעברם. למזלם היריה החטיא את מטרתה ופגעה בקרקע,
או שמא האוייב הנסתר התכוון מלכתחילה להחמיץ את הפגיעה באחד
מהשלושה.
קול ברור נשמע בין הגבעות הצחיחות. "תעמדו במקומכם ותיכנעו. כל
תגובה אלימה מצדכם תוביל לסופכם המר!"
בשלב זה לא עמדו השלושה לעשות כל תנועה חריגה. הם חששו מנשקו
של האוייב, והם לא התכוונו להכעיס אותו.
"בגדת בנו, יצור שפל שכמוך!", האשימה איקה את הקניבל.
בטרם אמרה מילה נוספת, מצאו עצמם השלושה, מוקפים בחיילי
הקיסר.
באותה עת הובאה למקום קבוצה של בני-אדם, קשורים זה לזה
בשלשלאות. חיילי הקיסר מסרו את הקבוצה האומללה לידיו של הקניבל
הארור. הפרס עבור עזרה בלכידתם של השלושה.

החיילים הובילו את השלושה אל טירת הקיסר. משקרבו אליה, עוברים
את מחסום הערפל, הם ראו את מראה הטירה.
"אל תדאגו. אנו נעבור את זה בשלום", אמר לינדוס.
"מי דואג?", שאלה איקה בציניות.
הם התקרבו עוד יותר אל הטירה שנגעה בעננים. מגדלים וצריחים
גבוהים ביותר, האדירו את המבנה המרשים.
השלושה מלווים בשוביהם נכנסו אל טירת הקיסר. הם לא ידעו מה
צפוי להם.


9

הקיסר ארקון אהב לחזות בעינויים הקשים שביצעו עוזריו. מלאכת
העינויים היתה שמורה לאנשים האכזריים ביותר בקיסרות. הם היו
ללא חמלה או רגש אנושי כלשהו. רשע טהור בהתגלמותו.
לינדוס ורוסקר היו קשורים לחבל אשר היה מחובר לתקרה. רגליהם
היו באוויר וידיהן כפותות מעליהם. המענים יצרו חתכים קטנים
בגופם. כל חתך כואב מקודמו.
ליד חדר העינויים עמד הקיסר ארקון וצפה בשניים. 'בקרוב תורך,
הקצינה איקה', אמר בליבו.

איקה חשבה שהיא הולכת לאבד את שפיותה. תא הכלא היה אפל ומחניק.
שררה עלטה מוחלטת במקום הנורא הזה, והיא לא ראתה מאומה.
צעקותיה לעזרה לא נענו. היא רצתה ליצור קשר עם רוסקר ולינדוס
שיבואו לשחררה, אך לצערה הקירות היו עבים והשניים כנראה כלואים
הרחק ממנה, מבלי יכולת לעזור לעצמם.
איקה שמעה רעש ליד מחוץ לתא שבו היא הוחזקה. לפתע נפתחה הדלת
ולינדוס ורוסקר התשושים הושלכו פנימה על-ידי חיילי הקיסר.
משהושארו לבד, ראתה איקה את מצבם החמור.
"אני בסדר", אמר לינדוס. "אין מה לדאוג."
הם לא שאלו אותנו שאלות. הם רק עינו אותנו", הסביר רוסקר.
"אלוהים ישמור! מה זאת אומרת רק עינו? למה?", שאלה איקה, מוכה
תדהמה מהמחזה המזעזע שנגלה לפניה.
"אנחנו לא יודעים."
"אתם לא אומרים לי את האמת", העירה איקה. "מה הם רצו?"
"הם אמרו שאם תספקי להם את כל המידע המודיעני שאת יודעת, אזי
הם ישחררו את שלושתנו", ענה לינדוס.
"אבל אנו חשים שלא כך יהיה. סביר להניח שברגע שהם יקבלו את
מבוקשם הם יהרגו אותנו", הסביר רוסקר.
איקה חשבה אם יש מוצא ממצב הביש שאליהם הם נקלעו. לאחר מספר
דקות, פנתה לשניים. "יש לי רעיון. נמשוך את תשומת הלב של
הסוהר, כך שיכנס אל התא..."

איקה החלה לצעוק בקולי קולות. "הצילו! אונסים אותי! הצילו!"
הסוהר נכנס במהירות לתוך התא. חרבו שלופה. בטרם שם לב למתרחש
הוא חטף מכה הגונה על ראשו ונפל מעולף על רצפת התא.
השלושה יצאו מהתא הקטן, לא לפני שלקחו את נשקו של הסוהר.
איקה הציצה מעבר לפינה. היא ראתה קבוצת חיילים עוברת במסדרון.
לאחר שחלפו להם, היא סימנה לחבריה לנשק שהמעבר בטוח.
הם הילכו להם במסדרון בשקט ובזהירות, לבל יתפסו על-ידי חיילי
הקיסר.
באופן מפתיע הופיעו שני חיילים מולם. ללא היסוס מיותר, הסתער
רוסקר על החיילים המופתעים והרגם.
לצערם חיילים נוספים הגיחו מאחוריהם. השלושה ידעו שהפעם ידם לא
תהיה על העליונה. אין בכוחם להתמודד עם מספר רב של חיילים
חמושים מכף רגל ועד ראש. הם פתחו במנוסה, לא יודעים לאן הם
פונים. לאחר מספר רגעים הם מצאו את הפתח המיוחל. השלושה יצאו
מכלא הקיסר ופנו אל החומה. הם ניגשו לחלק אשר לא היה מאובטח על
הצד הטוב ביותר וקפצו אל התעלה שהקיפה את החומה. איקה בתור
קצינת מודיעין ידעה שהתעלה מחוברת לנהר הגדול של היבשת. אם הם
בכוחם לשחות לכיוון הנהר, הם ינצלו.
השלושה שחו כל עוד כוחם בם לעבר הנהר. למזלם נקרו בדרכם בולי
עץ. הם נאחזו במצופים ונסחפו עם הזרם לעבר היער הגדול.

לאחר מסע מייגע וארוך, הגיעו רוסקר, לינדוס ואיקה לכפר
המורדים. הם נדהמו לגלות שהכפר נחרב לחלוטין וגופותיהם של
המורדים מוטלות ללא רוח חיים על הקרקע. לוחמים, נשים, ילדים
ותינוקות. טבח מזעזע שלא נראה כמותו ביבשת.
לפתע נשלח חץ לעבר צווארו של לינדוס. הוא נפל על הקרקע מתבוסס
בדמו. בטרם הגיבו השניים האחרים, נשלח לעברם מטח של חיצים,
פוגע בכל חלקי גופם. הם פרחו את נשמתם בטרם נפלו על הקרקע.
סופם היה רע ומר. סוף אכזר לשלושה. גורל נורא למורדים.