אז באמת, יכול להיות שאני מגזימה אבל כשראיתי אותה יושבת שם
היא הייתה כל-כך שקטה והעיניים שלה זזו בכזאת איטיות שלרגע
אפשר לחשוב שלא איכפת לה מכלום, אבל כשיורדים לכיוון השפתיים
שלה אפשר להבין שזה לא זה, זה פשוט כאב.  השתיקה שלה הייתה
שונה, כזאתי שאתה גם לא יכול לתאר לך מה היא חושבת בפנים.  הרי
אתה מכיר את האנשים האלא בתחנה המרכזית שעומדים בשקט, מחכים
לאוטובוס ואתה רק מסתכל עליהם ויכול לנחש בשנייה על מה כל אחד
חושב ומה כל אחד היה אומר לשני אם רק לא הייתה קיימת בחברה
שלנו הנורמה הזאתי של "לא מדברים אם לא מכירים".  אבל אצלה זה
היה שונה.  שתיקה כזאתי שאפילו אדם חירש אתה לא מצפה ממנו
שיחוש כזאת שתיקה כשהוא ניפגש עם אדם שלא יודע את שפת הסימנים.

פעם היא הייתה לבושה כולה שחור, אני זוכרת שהייתי עוברת שם
ורואה אותה וחושבת לעצמי איזה מוזרה היא, אבל כבר מזמן
ששמתי-לב שהיא לובשת יותר בגדים צבעוניים, במיוחד ורודים, איזה
מוזר, מילא אם בהדרגה היא הייתה עוברת לאפור ואחר-כך סגול, אבל
ישר ורוד, זה ממש מוזר...  אני זוכרת שמזמן שמתי-לב לזה אבל רק
אתמול שמתי-לב למבט שלה שלא הישתנה, העיניים עדיין מרוחות
בפסים שחורים כאילו נשפך עליהן דיו כשבשניהה של המגע ביניהם
הוא נטה מעט הצידה ולבסוף לא יכל שלא לחוש בייחוד שלהן ונמרח
סביבן כאילו היה כל יעדו להישפך עלייה ולהימרח כמו עיפרון שחור
שסך-הכל יש לה, זה לא שאין לה כסף או משהו.  
כשתיארתי אותה ככה לאסף, הוא צחק ושאל אותי אם משעמם לי ושאף
אחד לא באמת מסתכל ככה על האנשים בתחנה המרכזית ושכניראה עובר
עליי משהו, אבל באמת שלא הבנתי אותו, מה שעשה לי קצת רע כי אני
לא אוהבת לא להבין מה שאומרים לי, זה עושה לי הרגשה שאני שטחית
וההרגשה הזאת ממש מטרידה אותי, אני יכולה שעות לחשוב על מה
לעשות, מה להגיד ואיך להתנהג כדי לא להיראות שיטחית,לפעמים אני
גם מפחדת שעצם כל ההשקעה הזאת עושה אותי שטחית, אבל לא משנה
עכשיו, אוי, בטח גם אתם כבר השתגעתם ממני ונטשתם, אבל באמת,
כמה שכולם אומרים שהיא שונה, כשאני רואה אותה אני מרגישה
שכולנו שונים ממנה ושאנחנו המוזרים, לא היא.  פעם גם האמנתי
שהיא לא קמה מהמקום שבו היא יושבת כי התנועה היחידיה שהייתי
רואה אותה עושה, חוץ מתזוזות העיניים, זה להרים את היד ולשתות
מהפחית דיאט קולה הניצחית שלה, אבל אתמול בפעם הראשונה ראיתי
אותה קמה לאוטובוס ובדרך זורקת את הפחית גם אם היא הייתה ריקה
וגם אם לא והתנועות שלה היו מצד אחד כל-כך אציליות, כמו של
נסיכה אבל מצד שני היא נראתה כל-כך עצורה, כל-כך מפוחדת  כאילו
רק הייתה צריכה שמישהו יבוא לחבק אותה ואני כולי התמלאתי
ברחמים עלייה עד שאסף העיר אותי מהבהייה וצחק עליי "מה יש לך
את, את מאוהבת בה או משהו?"  אז עוד פעם סיפרתי לו מה שאני
רואה בה והפעם הוא ממש ניהיה רציני לרגע, ממש התפלאתי ממנו,
הוא אמר לי שאם זה מה שהרגשתי שהיא צריכה, אז כניראה זה מה
שהייתי צריכה לעשות, לחבק אותה  ואז, הפרצוף שלו בשנייה השתנה
והוא התחיל לצחוק כמו קודם כשסיפרתי לו, וכשהתכוונתי להגיד לו
שאני לא מבינה  נזכרתי בשטחיות שלי   אבל  אז בין רגע לרגע
הבנתי שמה שהוא אמר קודם היה כל-כך נכון אז איך בשנייה הוא
יכול להישמע כל-כך חכם ובשנייה הבאה לא להיתכוון בכלל למה
שאמר,  הדבר הבא שהבנתי היה שגם אסף עצור, הוא חושב על דברים
אבל כשהם ניראים לו קשים מדיי לביצוע ולא מותאמים לנורמה שלנו,
הוא חוזר בו ושהוא בעצם כן יתכוון למה שאמר ושהייתי צריכה לחבק
אותה, אבל זה פשוט ייראה מוזר מדיי, אז הוא גם כן פחד להיראות
מוזר כמו שאני פוחדת להיראות שטחית.
אומנם כל הזמן הזה אסף צחק ברקע על כמה שאני חושבת וכמה שאין
לי חיים וכאלה, אבל אני ידעתי שהוא סך הכל מפחד  אז לא נעלבתי,
מה שכן-הבנתי שאני לא צריכה לבזבז כל-כך הרבה משאבים נפשיים על
איך לא להיראות שטחית כי אז אני מונעת מעצמי את ההתנהגות
הטבעית והכנה שלי עם הסביבה, שגם אם היא תראה שטחית, אני לפחות
לא צבועה... ובטוח שאני יהנה יותר לחיות בלי כל המעצורים האלא
שאני מציבה לעצמי.
בקיצור, היום ראיתי עוד הפעם את הילדה הזאת בתחנה המרכזית,
יושבת כמו תמיד עם הדיאט קולה שלה על הריצפה עם העיניים שזזות
בכזאת איטיות והשפתיים שנוטות לכיוון הריצפה, אומנם האוטובוס
שלי בא לפני האוטובוס שלה, אבל העדפתי להישאר שם כדי להיות עוד
זמן סביבה ואפילו הצלחתי לשכנע את אסף להישאר איתי, שיקרתי לו
שהאוטובוס הזה בכלל נוסע קודם לכיוון הים ואם נעלה עליו ייקח
שעה עד שנגיע הבייתה אז כבר עדיף לחכות לאוטובוס הבא שיבוא רק
עוד 20דקות, אבל זה היה שווה  כי ברגע שהילדה קמה לאוטובוס,
קצת לפני שהיא באה לזרוק את הפחית, קמתי, אומנם קצת מפוחדת,
אבל עם המון רצון, וחיבקתי אותה   היא כמובן לאא הבינה מה אני
רוצה ממנה, או בעצם ככה היא הקרינה, אבל אחרי רגע שמעתי את
צליל פגישת הפחית דיאט קולה שלה עם הריצפה
הרגשתי את זרועותייה סביבי
והכי חשוב-ראיתי מזווית-עין איך אסף, שהפסיק לצחוק, מסתכל
עלינו
והפעם זה היה כל-כך שקוף, הוא כל-כך רצה גם.