הוא היה האהבה הראשונה.
הוא היה כל מה שחיפשתי. ואני הייתי מכורה לסבל. ג'אנקית של הסם
הזה שהורס כל חלקה טובה. שבעה חודשים ושלושה שבועות נמשכה
התופסת הזו. הוא מושך אותי ואני אותו לוקחים תורות לגרימת
כאב.
יום אחד הוא דוקר ויום אחר אני מכה ושנינו נלחמים בשלמות
דמיונית שהייתה מוזרה לתפיסת העולם שחלקנו. מזוכיזם וסדיזם
שחיים בבועה אחת גדולה של כאב.
הוא היה מלא רגש ונאחז בי כמו שטובע נאחז בגלגל הצלה ואני
רציתי לצוף ולהחזיק ואתו מעל למים. הבעיה היא שהוא משך אותי
למטה והרגשתי את עצמי נחנקת לעיתים מהמחשבות שהתעופפו לי בראש
כמו חיה מעופפת שמחפשת קורבן.
היינו מכים אחד את השנייה מכות פנימיות ופוגעים ברוח ולא בגוף,
שוברים רצון ורגש וכוח באופן הדדי ומוכר. חקרנו את הגוף
בעדינות, גילינו איפה נוח ואיפה נעים גילינו איפה מרטיט. לחשנו
מילים של כאב כאילו היו מילות אהבה וחיבקנו בכדי לחנוק ולא
בכדי לקרב. שברנו אחד את השנייה ונהנינו מכל רגע.
הוא היה החלש ואני החזקה והוא חיזק את הכאב בעוד שאני החלשתי
את האהבה.
ולמרות כל הרוע אהבנו אהבה כזו שקיימת רק בסרטים. אמנם הם היו
סרטים מוזרים ולא מוכרים ולעיתים גם לא ברורים לעין הבלתי
מזוינת.
מילה אחת ויחידה תיארה אותה, את האהבה שלנו, היא הייתה
אבסטרקטית.
בלי מילים רק מבטים עמוקים אחד לתוך עיני השנייה שמשדרים את
הרגש כמעט באיזו צורה על חושית.
הוא קשר אותי ואני אותו בחבל כזה שאי אפשר לנתק, שקושר לב ללב
וכאב לכאב ואותנו לעולם, ולמרות שהפרידה הייתה שוברת כי אהבה
אבסטרקטית כבר לא קיימת בעולם ההיגיון שיצרנו אחד לשנייה, תמיד
נהיה קשורים בחבל הזה כי אנחנו, סדי ומזי, לא מתקיימים אחד ללא
השנייה.