חודשים רבים מספור משרת אנכי בצה"ל. מאז אותו יום שחור שבו
הגעתי לראשונה לבסיס, חיי הפכו לגיהינום. הגעגועים תוקפים
אותי, ככלב שמירה התוקף מסיג גבול. בכל פעם שאני נזכר במה
שהותרתי מאחור, נעתקת נשמתי ואני נסחף אל תוך עולם אחר; עולם
החלומות בהקיץ.
הנגדים ביחידה אינם מבינים אותי, ולועגים לי. הם חושבים כי אני
עצלן המנסה למצוא כל תירוץ אפשרי על מנת להתחמק מהמשימות חסרות
השחר שהם מטילים. לעיתים קרובות מרגיש אנכי כי אינני יכול
לסבול עוד.
הישות אשר מופיעה בחלומותיי בלילה טווה משימות מרושעות עד
להחריד; כה מרושעות עד כי ניתן להרגיש את האפלה האופפת אותי
בשנתי. הישות החלה להופיע בחלומותיי עוד כשהייתי בתיכון, תמיד
רומזת ונותנת עצות למכביר. כשלא הייתי נוהג לפי עצותיה, הייתה
נוזפת בי. מדי יום ביומו, כשהתעוררתי, הייתי נזכר בישות; קולה
הקר, המלנכולי, ממלמל דבר מה אל תוך האפלה השוררת במוחי.
המפתיע הוא שמעולם לא ניסיתי להתנגד לה. שמעתי את אשר אמרה,
וביצעתי. מעולם לא הקדשתי מחשבה יתרה למעשיי, ולא מצאתי לנכון
לנתחם. האמרה "סוף מעשה במחשבה תחילה" לא תופסת לגביי. אצלי,
הכול נעשה באופן אימפולסיבי ובלתי מחושב. אני פועל על פי דחפים
אשר לא מובנים לי, ואשר אינם שלי; דחפיה של הישות.
מאז ומעולם תהיתי מי היא בעצם הישות. האם יש לה צורה, גוף או
חזות, או שהיא רק טפיל, פרזיט שנטפל לאנשים, מוצץ את תוכן מוחם
ומוציא מהם את טיפת שפיותם האחרונה. תמיד תהיתי מדוע בחרה
דווקא בי. בתיכון נדמה היה לי כי חלק מעצותיה של הישות טובות
ומועילות היו. רק בזמן האחרון מתחיל אני להבין את גודל טעותי.
אילולא הישות לא הייתי מגיע לשפל המדרגה בה נמצא אנכי כיום. כל
טיפת שפיות שהייתה בי נעלמה כלא הייתה. אינני מרגיש כבן אנוש
אלא כרובוט אשר תוכנת למטרה אחת ויחידה. אם שואלים אתם מה פשר
מעשיי בצבא, אוכל רק לענות כי משרת אני אך ורק מפני שהישות
אמרה לי לעשות כן. לולא הישות, הייתי משתמט ונוסע לטיול ארוך
במזרח.
תפקידי בצבא מסתכם במתן חלוקת אוכל לחיילים בחדר האוכל הצבאי.
עבודה זו גוזלת אך מעט מזמני, ולכן יש לי שפע של זמן פנוי. זמן
זה מנצל אנכי למטרות האמיתיות שלשמן הורתה לי הישות להתגייס.
אינני רשאי להגיד מה הן מטרות אלו, אך אוכל רק להוסיף ולומר כי
הן זדוניות באופן שיפתיע אף את גדול סופרי האימה. בחלומי
האחרון הורתה לי הישות לבצע רצח בדם קר, פשוטו כמשמעו. הייתה
זו הפעם הראשונה שהחלטתי להתנגד לה. מוחי האפל עד כה, החל קורן
אור, הדומה לאור החודר מבעד לעננים ביום חורפי וגשום. סחרחורת
תקפה אותי והתעוררתי. אגלי זיעה בצבצו מבעד לגופייתי, ועיניי
היו אדומות כדם.
שארית אותו יום התנהלה בעצלתיים. ביצעתי את המטלות הרגילות אשר
עליי לבצע, ספגתי את אותן הערות מעליבות מהחיילים והמפקדים,
ולאחר מכן ביליתי את שעות הערביים בחוץ, מדבר עם החיילות,
ומקווה כי אחת מהן תגלה בי עניין, דבר שכמובן לא קרה. משירד
הערב דעכה השיחה, ועל כן החלטתי להיכנס לחדרי. התקדמתי לעברו,
ומשהגעתי אליו הכנסתי את המפתח למנעול וסובבתי אותו. הדלת
נפתחה לרווחה, ונכנסתי אל תוך מעוזי; חדר קטן, מבולגן ואפל.
התיישבתי איפוא על מיטתי וחלצתי את נעליי האדומות. בגמר
הפעולה, התקשרתי לאמי. דיברנו שעה קלה, ומשהתחילה העייפות
להשתלט עליי הצעתי את המיטה, ונשכבתי בה.
לא עברו דקות מספר וכבר נרדמתי. כמעט מיד, החל מוחי להתרוקן
ממחשבות, וחשכה החלה שוררת בו. לפתע נשמע קולה המעוות של
הישות; יכולתי לשמוע על פי טון הדיבור ומהירותו, כי היא כעוסה.
ניחשתי כי הכעס נובע מהעובדה שהתנגדתי לה. בקול שנשמע לי כקולו
של דידג'רידו עתיק יומין, ציוותה עלי הישות לבצע את הרצח. פעם
נוספת כרסם בי הספק כי זהו אכן המעשה הנכון. מוחי החל שוב
להתבהר, ומשחזרה אליי צלילות מחשבתי, החלטתי להתנגד לישות פעם
נוספת ולגרשה אחת ולתמיד ממוחי. אימצתי את כל יכולת הריכוז
שלי, והשבתי מלחמה. למרות שמבחוץ הייתי נתון בשינה עמוקה, הרי
שבתוך נבכי מוחי התחוללה מלחמה עיקשת ביני ובין הישות, שסירבה
להרפות מאחיזתה בנשמתי ובמחשבתי. הישות ריככה את קולה, וניסתה
להכניס בי מתבונתה, אך אני מיאנתי מלהקשיב לה.
במוחי חלפו כל אותן תמונות של האנשים בהם פגעתי. כעת התחלתי
להבין למה גרמו מעשיי שלי; עכשיו הבנתי מה עוללתי. לא השכלתי
למצוא דרך כיצד להשתחרר מאימת הישות פעם אחת ולתמיד, ומשום כך
החלטתי שעליי לבצע את המעשה הנורא מכל. דיברתי אל הישות ואמרתי
לה כי החלטתי לבצע את הרצח. הישות נשמעה מרוצה ואף שיבחה אותי.
מה שלא אמרתי לה הוא שאני ארצח שניים; שניים שלא ניתן להגדירם
כאנושיים.
מתוך שינה, הושטתי את שתי ידיי אל הרובה שלי, שבאורח פלא היה
טעון. אחזתי בו וכיוונתי אותו אל רקתי, אלא שהפעם שלא כבעבר,
לא הייתי בטוח שזהו המעשה הנכון. ידיי רעדו, והנשק כמעט שהחליק
מאצבעותיי, שאחזהו כאם האוחזת את פעוטה. ראשי כאב ומחשבתי לא
הייתה צלולה. עיניי כאבו, ומאפי החלו לטפטף טיפות דם. גידפתי
ולא ידעתי מה עליי לעשות. שום יד לא כיוונה את מעשיי, ולשנייה
חלפה בי המחשבה כי ייתכן והישות עזבה אותי. הייתי נבוך ואובד
עצות. שקלתי את המצב לאשורו והחלטתי כי מוטב ואפנה לקבלת עזרה,
ולא אתאבד. המחשבה כי גברתי על הישות נתנה לי תקווה מחודשת.
הורדתי את הנשק לגובה המותניים על מנת לרוקן את המחסנית.
כדור נפלט מהרובה; כדור בודד זה פלח את לבי. צנחתי ארצה ברפיון
אברים, המום ומבולבל.

(סיפור קצר אשר נכתב בשלהי אביב 2001, וכשנה לאחר מכן פורסם
במקומון). כל קשר למציאות הינו מקרי בהחלט!