חודשיים נפלאים, אוי הזמנים האלה היו כיפיים... ישבתי בחדר
שהיה חשוך מאחר שהסטתי את הוילונות וכיביתי את הטלוויזיה
והאור, וכל מקור אור קטן. חשבתי, איזה כיף היה לנו ביחד...
חודשיים שלמים של חברות נפלאה, שבה אפילו לא רבנו! הכל היה
מושלם!! אהבנו כל כך... היינו כמו הזוגות האלה שאתה רואה ברחוב
מתנשקים ומאוהבים ומת להיות כמוהם יום אחד! ואנחנו היינו הזוג
הזה!!
רק... רק שאז... לא ראיתי כמה נפלא זה היה! זה סתם נראה לי כמו
עוד חברות, כמו עוד בן. כמו מישהו זמני להעביר איתו את הזמן
בכיף. כמובן שהייתה אהבה, אבל... אתם יודעים, אהבה באה
והולכת... חשבתי שהוא לא משהו רציני, חשבתי שאני יהנה וזהו.
אני ימצה את זה וניפרד, העיקר הכיף שאני יזכור.
ובאמת... אני זוכרת כיף. כיף חיים! איך הלכנו לים וטיילנו שם
בחושך, כשלא היה אף אחד. איך הלכנו ברחוב יד ביד וכולם נעצו
בנו מבטים. איך התנשקנו מול כל האנשים והם כאילו לא מסתכלים,
אבל הרי ברור שהם מסתכלים, ואולי יש להם צביטה בלב, לאלה מהם
שאין להם אהבה ורק מחכים לה. ויש כאלה שבוודאי שמחו לראות את
זה, את האהבה הטהורה, אהבת נעורים מתוקה. הם בטח מתגעגעים גם
לאהבות הראשונות שלהם..הימים ההם...
אבל  איכשהו, עם הזמן, הפסקנו ללכת יד ביד, הלכנו כמו ידידים,
אחד ליד השני מדברים וצוחקים. כבר לא אמרנו "אני אוהב אותך" כל
5 דקות... למה? את התשובה אני לא יודעת. עדיין אהבנו אחד את
השני, אז למה לא להגיד? למה לא לשמח את עוברי האורך ברחוב עם
נשיקה רטובה ולהוטה, עם אהבה ותשוקה.. אוי, אני זוכרת את
היומולדת שלו, איך הוא התעצב כשלא באתי אליו. ואיך קיבלתי
כוויה כשאפיתי לו עוגה, ואיך הוא בא ישר חיבק אותי ונישק לי את
האצבע הפצועה. זה נראה ממש כמו אתמול... כל אותם הזמנים
הנהדרים שלא ידעתי להעריך באותו הרגע.
ועכשיו? עכשיו אני לבד... לגמרי לבד... הטלפון כבר לא מצלצל כל
5 דקות רק כדי לשמוע מהעבר השני את המילים "אני אוהב אותך", רק
כדי שאני לא אשכח או שאני לא יחשוב לרגע שהוא לא חושב עליי...
אאייי האהבה הזאת, תמיד עם חיוך על הפנים. ועכשיו מה נשאר לי?
כלום... חברה או שתיים, כבר התרחקתי מכל החברות שלי, לא  היה
לי זמן אליהן, הייתי עסוקה באהבה שלי. ועכשיו אין לי למי
להתקשר, אין לי למי לספר שקיבלתי נכשל, או מאה, או שנשברה לי
הציפורן, או כל דבר שבא לי להגיד, גם אם אין סיבה. או סתם
להגיד "אני אוהבת אותך, חושבת עלייך, מתגעגעת אלייך ורוצה לנשק
אותך כבר"  פשוט אין.
חלק כל כך גדול מהחיים שלי שנוצר לאט לאט... נלקח בחלקיק
שנייה! בשנייה הזאת שבה הכל נהרס, ונפרדנו. ומאז.. מאז הכל
שחור, אפילו צבעתי את הקירות בצבע כהה, שאני לא ירגיש חס וחסה
(איך אני עוד מצליחה לכתוב בהומור קל..)את האור, את הצבע הבהיר
והשמח בעיניים, שלא תהיה לי שמחה בלב.
המוזיקה, שכל כך קשה לשמוע. אני שומעת שיר שמח ומעבירה, אני לא
יכולה לסבול מישהו שמח, מישהו ששר בשמחת חיים גדולה כזאת, על
אהבת חייו ועל הכיף והמסיבות. מי הוא חושב שהוא? איך הוא יכול
להיות כל כך שמח כשיש מיליוני אנשים שבורים בבתים? ומיליוני
עניים שלא אוכלים? והוא שר לו...שומעת שיר עצוב ומעבירה, הוא
רק גורם לי להיות יותר עצובה, לבכות יותר חזק, לשקוע למצולות
אפורות.. שחורות... שאי אפשר לצאת מהם... מלכודות. אלו רשתות
העצב, כשאתה נכנס אליהן, הסיכויים שלך לצאת קלושים... קלושים
מאוד... אפסיים. ואני ממשיכה לי בחיי, הולכת לדברים, מחייכת,
צוחקת עם כל הכח, כאילו כל העולם שלי, אבל בעצם... אף אחד לא
רואה שאני בוכה! שאני זועקת לעזרה! הולכת בתלם, עושה את הדברים
הרגילים, כאילו שזה ממש מעניין אותי...
הכל אני יעשה כדי שלא יחשבו שקרה משהו. שלא ישימו לב שמשהו לא
בסדר. הכל כרגיל, הילדה הכי צחקנית בעולם,  והיא ממשיכה לצחוק
ולשמוח, ורק מהצחוק שלה מתחילים להתפקע, אבל למה היא לא צוחקת
באמת? למה החיוך הזה לא נכנס לנשמה?? אולי כי הלב ריק וקר? קר
מהפגיעה, מהאכזבה, מהבדידות, מהקור, מהחיבוק שחסר, מהליטוף
המחמם, מהנשיקה האוהבת, מהמילים הנוגעות. לאט לאט הילדה הזו,
הצחקנית, נהרסת, נכחדת, הולכת ונעלמת... ונעלמת... ומי יודע אם
תשוב?