היא עזבה. עזבה את מקום הלימודיםמחיהמגורים (?) שלך, עוזבת
לחודש חודשיים את הארץ, אבל זה לא מספיק לך. כמובן שזה לא
מספיק. כיצד זה יספיק אם המקום החשוב מכל שבו היא צריכה לתלות
את המודעה "עברתי מכאן, נא להמשיך הלאה", עדין מרגיש חזק מאד
בנוכחותה.
וכיצד זה יספיק אם המחשבות שלך, אותן אלו שפעם היו מפולסות
בצורה שתעורר קנאה אצל רס"ר המשמעת הקשוח ביותר, מתרוצצות לכל
מקום... כילדים בחופשת הקיץ. ואתה? אתה מנסה לשלוט בהן. מנסה
אבל.... יש ימים שאתה מוותר מראש. אתה קם ואתה פשוט יודע שהיום
(רק היום?!) אתה מרים את הדגל הלבן מעלה מעלה. אולי אם תרים
אותו גבוה יותר, הוא אכן ישפיע. מחשבה מעט טפשית אבל במצבך,
לא... לא מצב קריטי אבל אתה מרגיש התדרדרות "קלה", אתה תקנה כל
תירוץ טפשי שבו תנסה להאכיל את המחשבות האלו. להרגיע אותן, מעט
להשקיט... רק שישבו בשקט במקומן. לרגע.
אז... אתה נותן להן להתרוצץ. וכאשר המחשבות טועות לכל מקום, הן
גם פוגעות בכל דבר. ואתה מרגיש היטב במה הן פוגעות פעם אחר פעם
אחר פעם אחר.... רק בסיומו של היום זה נגמר. כלומר, נגמר תוך
כדי סחיטה נפשית עמוקה שלך. עד כמה שזה נשמע בלתי ייאמן, רק
בסופו של יום מתיש שכזה, אתה באמת מסוגל לישון. ו.. בשבריר
הרגע שמבדיל בין השינה לבין אותה חצי ערות, אתה תוהה אם אתה
מקבל את הזכות לישון רק בכדי לאחות את מה שישבר שוב למחרת.

אתה בורח.
אתה בורח לאלכוהול. תמיד חשבת עליו בתור מכר. לא חבר קרוב, לא
ידיד חביב. מכר בלבד. אחד מאלו שאתה מברך מדי פעם, אולם לעולם
לא תכניס לביתך סתם כך. אך הפעם, אתה נוהג בו כבן משפחה.
כמובן שזה טפשי, שזה הרסני ושזה מיותר. אבל אתה עייף. אתה כ"כ
עייף מהמתחולל בתוכך ואין לך מה לעשות, מה להפסיד ועל מה
להתמודד. ו... כמובן שזה לא עוזר. במקום להשיג שחמט, הצלחת
להפיל את המלכה שלך מהלוח. הזיכרונות עתה ברורים יותר. במקום
להטביע מטה את הכל, אתה מציף את ההדגשים שהכי רצית להשכיח. אתה
מגרגר, לוגם, בולע, טועם ומשתנק פעם אחר פעם כאשר זיכרון נוסף,
אחד מאלו שהמחשבות הטועות שלך לא מצאו קודם, צף להכרה שלך,
מכריז בקול רם על נוכחותו ומשתאה על הפנים הקפואות שאתה מפגין
כלפיו.
הצריבה בגרונך מתחרה בצריבה בתוך תוכך. אותו מקום בו כה הרבה
מפקפקים בקיומו, פועם בחום יוקד ומבשר לך, בצורה פסקנית למדי,
שהוא אכן קיים. והוא בוער יותר מכל דבר שתזרים מטה. וותר
מראש.
בסופו של ענין, כל שהצלחת להשיג הוא להעלות באוב את מה שלא
רצית לראות ואתה מבין, למזלך הטוב, שהמפתח שלך לא נמצא כאן.

אתה בורח לרעב. תמיד אומרים שהאוכל הוא החבר המנחם הטוב. זאת
בוודאי בדיחה כיוון שאתה לא מרגיש בו כמעודד מזה זמן רב.
הכל... תפל. אתה מנסה זמן מה לסתור את התוצאה הזו אך ללא
הועיל. וכך, בהיגיון מופלא של קרוקודיל אשר לתוך פיו תקעו מקל
עץ גדול - שלא יוכל לסגור את מלתעותיו, אתה מחליט לפנות לכיוון
ההפוך.
אנשים מסביבך מתעוררים לאט. בניגוד לבריחה הקודמת שלך, לזאת
שמים גם שמים לב. אתה משיל מעליך משקל ומדמה זאת להשלת המסע
מגבך. אתה חושב שאולי יש קשר סמוי בין השניים וכמובן מתבדה.
אתה לא מרגיש בכך בהתחלה, אולם עם כל יום שעובר שבו אתה מסרב
להשתתף בתהליך הפיסי, אתה משלם בתהליך הנפשי. ייתכן שלא ידעת
זאת בעבר, אך אתה מגלה כי כאשר זו רעבה מבפנים, אתה מגיע לדרגה
נוספת של חוסר מנוחה מבחוץ. אתה מתחיל לטעות כמחשבותיך, מייצג
נאמנה את התנהגותן שלהן כאשר אתה, יום אחר יום, נודד חסר
מנוחה, חסר רצון לבצע כל דבר. אולי חשבת שההרעבה הטפשית הזו
שלך, תרעיב גם את הרגש הפועם בפנים... תעלים אותו, תכחיד אותו.
מסתבר שטעית. אתה אוכל את עצמך מבפנים ולאט לאט אתה מבין,
למזלך הטוב, שגם כאן לא תמצא את המזור.

אתה בורח לשינה. אתה כופה על עצמך לישון. בכל מקום אפשרי, בכל
רגע שבו אתה לא עוסק בפעילות חשובה (למעשה, אין כאלו כלל בימים
אלו) אתה מנסה לעזוב את הכל, ופשוט לשכוח. ולו רק לזמן מה.
ו...כן, אתה מצליח לזמן מה. בילבלת את עצמך למספר ימים
ורגשותייך נחים גם הם. ואז כמובן מגיעים החלומות. והם יותר
גרועים מכל זכרון שצף, מכל מחשבה מתרוצצת ומכל רעיון נודד. הם
חצויים, לעיתים בצבעים ולעיתים לא, לעיתים במונו ולעיתים
אילמים ובכולם כמובן היא מופיעה. היא מדברת איתך, היא צוחקת
איתך, היא נוגעת בך. וכמובן שברגע השיא אתה מתעורר ואז....
לשניה אחת אתה מאושר. שניה אחת בלבד שתלווה אותך בצורה נלעגת
במשך כל היום הארוך העתידי לבוא.. מלווה אותך כצל נאמן. כמו
בועת סבון, המצייתת לחוקי הטבע הנוקשים, גם השניה הזאת פוקעת
לה ואתה נזכר, חש וכואב את הכל. אולי התעוררת, אבל אתה כבר
מותש.



השניות המתות הופכות לדקות מתות, ואלו הופכות לשעות מתות ואלו
הופכים לימים מתים.

אתה תוהה לאן תוכל לברוח עתה..