ואיך שאתה לא מאכזב אותי, שוקע בשלך כי טוב לך ושוכח את כל מה
שהיה בעבר, שיכור מאהבה כמו כולם. וכמה אני שמחה שטובלך אבל
כמה שזה עושה לי רע לדעת איך זה גורם לך לשכוח מי היה איתך
בימים קשים.
רק אל תגיד שאכפת לך כשלא ואל תגיד שאתה רוצה כשהדבר היחיד
שאתה רוצה זה להיות איתה, לפחות אל תשקר, כי זה פוגע.
ואתה, אתה כל הזמן מתקשר כשמשהו לא בסדר ביניכם ואני כאילו
אמורה לתמוך בך, ונמאס לי מהפראנויות שלך, נמאס לי מהתלות
שלך.
ואת, תפסיקי לבכות לי בטלפון על כמה חרא לך כשהכל דופק סביבך
בדיוק כמו שאת רוצה, ותפסיקו להצטרך אותי כל פעם כשאתם כשאתם
יוצאים מפרופורציות כי זה עושה לי רע.
עושה לי רע כשאתם נוגעים לי בנקודות הכי כואבות, מצד אחד אני
רוצה שתהיו איתי, מצד שני אני רוצה שתעזבו אותי כשקשה לכם
ואיזה מן חברה אני שכשקשה לכם וקשה לי אני פשוט רוצה לשחרר. אז
אולי פשוט נסבול ביחד, תשמעו פעם מה יש לי להגיד ואז אולי יהיה
לכם יותר קל . ונמאס לי כבר לכתוב שוב ושוב על אותו נושא נדוש
כשאני בסך הכל די נהנית מהחיים שלי ונותנת לדבר הקטן-גדול הזה
לדכא אותי כל כך כי עוד לא מצאתי את הדרך להתמודד, ואני חושבת
שזו הבעיה של כולנו בעולם, שאנחנו פשוט לא יודעים להתמודד, אז
אנחנו מרימים ידיים ואז לאט לאט מורידים אותן כדי לנגב את
הדמעות שאף אחד לא יראה שבכינו, שלא ידעו כמה אנחנו מרגישים
בדיוק כמותם, שחס וחלילה לא נוכל להזדהות, להוציא אמפטיה ולהקל
על הכאב, במקום זה הרי הרבה יותר קל להוציא את הכל על איזה
פסיכולוג שירשום לנו הפניה לאיזה פסיכיאטר שירשום לנו פרוזאק
או משהו קצת יותר עדין שיעשה לנו ניסים במוח ויגרום לנו לחייך
בבוקר כשאנחנו קמים לבד בלי חשק לעשות את מה שאנחנו באמת
אוהבים, או אוהבים פחות אבל למטרה טובה, כי אנחנו שוכחים שהכל
מבחירה שלנו, שוכחים שזה הסרט שלנו ששובר עכשיו קופות, או
לבבות, שאנחנו הגיבור הראשי ואנחנו יכולים למשוך את העלילה
לאיזה כיוון שרק נרצה אבל כל כך מפחדים לעשות משהו דרסטי, כי
אנחנו מפחדים משינויים, מפחדים מתגובות, פוחדים מהטוב, כי את
הרע שהגדרנו כל כך טוב בלקסיקון שלנו אנחנו מכירים מצויין מכל
כיוון אפשרי שאנחנו יכולים להריח אותו ממרחקים. ואז, כשיש
ניצוץ של טוב באויר אנחנו מתחילים לפחד מהריח ומכבים את השריפה
עוד הרבה לפני שהיא דולקת או פשוט ממשיכים הלאה במקום להתחיל
לנסות להינות ממנה. ולמה אני בורחת מהאמת שלי וכותבת "אנחנו"
כשאני יודעת מצויין על מי אני כותבת, עסוקה בחרא של עצמי
ויוצאת מכל פרופורציה, לא מוצאת את האיזון הנפשי ורק מייללת,
זועקת לעזרה. אבל אתם, חברים יקרים, רק עסוקים בחרא שלכם,
בדיוק כמוני וההבדל בינינו הוא שאתם לא מתביישים לבקש ממני
עזרה ויודעים שאהיה שם לא משנה מה.
כמה ביקורת, כמה סינונים, כמה חרא, כמה חסכים ואני באה להאשים
אתכם כאן כשבעצם אני כותבת שחור על גבי לבן כמה אני מאשימה את
עצמי ולא יוצאת מהמעגל המזוכיסטי הזה ומי יכול לעזור לי אם לא
אני? אבל מה הצעד הראשון? כל פעם נדמה לי שאני קרובה אל האושר
ואז פתאום מוזה אחת מחזירה אותי אלף צעדים אחורה או שהבועה
פשוט מתפוצצת. ואולי אין אושר וזה המצב הנטרלי שלנו או אולי
בעצם כל המרדף המטורף הזה הוא האושר עצמו. כל המכשולים, כל
האנשים, כל הדמעות והחיוכים, ההתחבטויות והשאלות, כל התשובוץ,
כל הטעויות, כל המילים החסרות משמעות האלו, כל האבדון, כל
הצעדים, הדרך האינסופית הזו שאולי בעצם לא מובילה לשום מקום,
אולי היא האושר? אולי פשוט לא הגדרנו אותה נכון בלקסיקון.
ומי שהגדיר אותה ראשון, ידע בגלל שמצא אותו או בגלל ששאף ושאף,
האם הוא מת מאושר? או אולי נפטר מדיכאון. וכל הפילוסופים,
מחפשי המשמעות למינהם, מה קורה איתם? גם הם מתים מדיכאון?
אפילו שעשו את מה שתמיד רצו? וגם אני שכותבת עכשיו, עושה משהו
שאני כל כך אוהבת, למה בעצם אני ממלאה אותו בההיפך? בסוף עוד
אמצא את עצמי מגשימה את כל התכניות שהיו לי, עושה את מה שתמיד
חלמתי, אבל אכתוב תמיד על אותן שאלות, בעליות וירידות, אצייר
ציורים עצובים עם הרבה הבעה שיזכירו אותיואמות עצובה רק בגלל
שהייתי לבד? פתאום זה לא נשמע כל כך הגיוני.
כשהייתי יותר קטנה הפחד הכי גדול שלי היה למצוא את עצמי יום
אחד עובדת בעבודה שאני לא ממש אוהבת, בקושי סוגרת את החודש,
נשואה + שניים וחיה חיים שלא באמת רציתי לחיות, עושה הכל מחוסר
ברירה. היום , התבגרנו קצת, הפחד הכי גדול שלי הוא למצוא את
עצמי עושה את כל מה שבאמת רציתי לעשות אבל לא מרוצה מכלום,
שוכחת שאלו היו השאיפות, מאבדת כל ערך, טובעת באושר שלי, מאבדת
עצמי בתוכו. או שאולי אני פשוט פוחדת להשאר באותו מצב של
עכשיו.
אז ממה אני בעצם מפחדת? ממה אנחנו בעצם מפחדים?
אסור לשכוח שתמיד ישנם מקומות לשינויים, שלא לדבר על זמן.
סליחה.