מכירים את ההרגשה המגעילה הזאת, שאין כוח לכלום? אתם קמים
בבוקר, ופשוט לא בא לכם להיות שם. בלי סיבה מיוחדת. פשוט לא
מתחשק. פתאום הכל מעצבן אתכם. גם דברים קטנים ושוליים כמו
המברשת שיניים שכבר לא עובדת כמו שצריך. או זה שאין דיאט קולה
במקרר, סתם כי שכחתם לקנות אתמול. אתם יודעים מראש שהיום הולך
להיות מגעיל, וזה - עוד לפני שהוא בכלל התחיל. אתם יכולים
להיות בטוחים ששום דבר לא יעבוד כמו שצריך; האנשים בעבודה
יעצבנו אתכם, המרצה באוניברסיטה יהיה משעמם, יהיו פקקים
נוראיים בדרך, ברדיו יהיו שירים דפוקים, ובכלל. אם זה היה תלוי
בכם, לא הייתם קמים מהמיטה. בשביל מה? אבל חייבים, אין ברירה.
החיים, אתם יודעים, לא מחכים לאף אחד.

אז אתם קמים, ומנסים בכוח לחלץ איזה חיוך מזויף, כדי שלא יקרה
הגרוע מכל ומישהו יבחין בכך שהיום שלכם נדפק. כי אין דבר מעצבן
יותר מאנשים ששואלים אתכם למה אתם נראים מעוצבנים או למה אין
לכם מצב רוח. אתם יכולים לראות על הפנים שלהם כמה הם שמחים
שהיום של עוד מישהו נדפק. הם יודעים, בסתר ליבם, שהיום זה
אצלכם, אבל מחר זה אצלם - אז הם שמחים ומסופקים מכך שלפחות
הרוויחו עוד יום בלי הרגשה מזופתת. אבל אתם הרי מכירים את
האמרה הערבית הנצחית "יום אסל, יום בסל", ומביטים להם בעיניים
עם זלזול שנשפך כמו דיאט קולה מבקבוק של אחד וחצי ליטר לכוס
זכוכית נקיה.

בסתר לבכם אתם מקווים שיהיה פיגוע. אבל אסור, כמובן, לומר את
זה לאיש. ולא, חלילה, שאתם רוצים שאנשים יהרגו. מה פתאום.
מצידכם, שרק רוצחים ואנסים ימותו שם. אבל העיקר שלמישהו אחר גם
יהיה רע. כי, הרי, זה לא הוגן שרק אתם תרגישו חרא. ולמה בעצם?
סתם כי מישהו החליט שהיום תורכם?

ומי, בעצם, אחראי על החלוקה הנוראית הזאת, של ימים מגעילים
לאנשים? גם שם יש קומבינות, כמו בצבא? אתה יכול, נגיד, להיות
"אח" של המש"ק שמחלק את מצבי הרוח, ול"קמבן" לך יום נחמד? ומי
ש, נגיד, לא "מגניב" מספיק, מקבל הקצאה גדולה יותר של ימים
דפוקים? אוף, זה ממש מעצבן. כי עושה רושם שאתם מקבלים הרבה
יותר ימים דפוקים מאחרים. ואפילו יותר חגים ממה שמותר. באמת.
אתם פותחים את היומן הוירטואלי שלכם, ומתחילים לחזור אחורנית
כדי לבדוק כמה ימים דפוקים קיבלתם. וכמה שבתות דפוקות. וכמה
ראש השנה ופסח דפוקים. ואתם מגלים, כמו שציפיתם, שהרבה יותר
מדי. אבל אין למי לפנות. אז אתם סוגרים את היומן וממשיכים
הלאה.

ובלי שהרגשתם, יצאה השמש. אוף, השמש הדפוקה הזאת. כבר התחיל
להיות מעונן, וסגרירי, בדיוק כמו שאתם אוהבים. לפחות זה,
חשבתם, יעזור במשהו ליום הזה, שכבר נדפק ממילא. אבל לא. עכשיו
גם השמש יצאה, ואתם צריכים לברוח למקום חשוך, בלי אנשים מסביב,
כדי שלא יראו אתכם. הטלפון מצלצל. הסלולארי הדפוק הזה, שכבר
מזמן רציתם להיפטר ממנו, אבל כבר אי אפשר. בהתחלה אתם עוד
מתלבטים אם לענות לשיחה הבלתי מזוהה, אבל הסקרנות הדפוקה גוברת
עליכם, ואתם עונים בקול הססני, "הלו"?, מנסים להישמע הכי פחות
מדוכאים שאפשר, עד כמה שאפשר.

אחרי כמה דקות השיחה מסתיימת. מרוב "אחי", ו"יש מצב" ו"וואלה?"
בא לכם להקיא. והכי נורא, זה שבכלל לא הבנתם מה הוא רצה מכם.
המתקשר. קשה לכם להתחבר לשפה הזולה הזאת. אתם תוהים, ביניכם
ובין עצמכם, כמובן, מה הוא בעצם רצה מכם, ומתי יפסיק להתקשר.
אתם חוזרים לכיתה. מקווים שלא ירגישו שנעדרתם, ועוד בשביל שיחה
דפוקה כל כך. אבל היא ריקה. כולם כבר הלכו. הטקס התחיל, ורק
אתם, שוב, לא שם.

ואז, IN A SUDDEN IMPULSE OF TERROR, כמו שלמדתם בשיעור
אנגלית, בסיפור על EVELINE, אתם מחליטים לעשות מעשה. לראשונה
בתולדות היום הדפוק הזה, אתם תקבעו את מהלך העניינים. לא תתנו
לאחרים להחליט בשבילכם, ולא תתנו להם להוסיף ולהתעלם מכם. כמה
טוב ששמרתם את הכרטיס הדפוק ההוא, אישור כניסה בתפקיד למחנה
"רבין". הקריה. הו הקריה. הנשקיה מזמן לא הייתה זמינה כל כך.
אתם מגיעים בדיוק בזמן "עליית המשמר", מקבלים נשק, כמו כל
החיילים, ויוצאים חזרה לאוניברסיטה. הוא צריך להיות שם, בטקס.
לנאום. ואתם שונאים אותו, כל כך שונאים אותו. וביום רגיל, הרי,
לא הייתם מעלים על דעתכם בכלל לעשות משהו כזה, אבל היום, הרי,
לא יום רגיל.

אז אתם נכנסים מהשער הרגיל. והשומר, שכבר מכיר אתכם, בכלל לא
שואל מה יש לכם בתיק. "פילוסופיה, אה"? הוא שואל בקריצה. אתם
מחייכים, עוד אחד מהחיוכים ששמרתם בסטוק בדיוק למקרים כאלה,
וצועדים קדימה. הפסל הלבן מזמן לא נראה מכוער כל כך. הבמה
החגיגית שמקיפה אותו מזמן לא נראתה עלובה כל כך. אתם צועדים
קדימה, מקיפים את גילמן, ועולים על הגבעה. זוגות זוגות יושבים
שם סטודנטים וסטודנטיות יפים. בחבורות מטונפות וקטנות, מי פחות
מי יותר, הם מדברים על הזיונים של אתמול ומתכננים את אלו של
היום. איש מהם לא מקשיב לדברים שנאמרים על הבמה. לאף אחד לא
אכפת באמת מהטקס. הם הרוויחו שעה חופשית, ומבחינתם שירצחו גם
את ראש הממשלה הבא. אתם מנצלים את ההזדמנות, מכוונים את הרובה,
ובום. עשיתם את זה.