בראש שלי מתנגן לו שיר,
שוב ושוב ושוב.
and another one bites, and another one bites...
תפוח עסיסי, נפל רחוק מהעץ,
רחוק רחוק מאוד.

אל האדמה נפל, מהענפים הגבוהים,
עוד שלב של הטבע, כוחות של פיסיקה, שגרתיים של יום יום.
ומחשבות על אינסוף בראש זורמות וקוראות,
עייפות ושינה ופקודת חדל.

לא יכול היה לחיות עם עצמו.
עם עצמו.
אז למה מאיתנו הלך?

אומרים שהגיהנום הוא אנשים אחרים.
הייתי רוצה לחשוב שהוא בגן עדן עכשיו, גם אם לבדו.
כי השאיר את כולנו עם גיא בלב.

אומרים ביהדות שהמתאבד לגיהנום ילך.
ישנו פרדוקס.
כשהיה איתנו חבריו היה בגהנום, ועכשיו לבדו יצה"ל?
איפה הוא עכשיו?
שמח עכשיו? טוב לו?

אמר אחד, שזה לא פייר.
ואמרו אחרים שהוא לא חייב לאף אחד כלום.
אני לא אומר, כבר אין לי כוח, ואף מילה או צדק לא תחזיר אותו.
מים מתחת לגשר שנשרף כבר מזמן.

והאפר מתפזר לו ברוח אל השקיעה אל סוף היום,
תחילת הלילה - בנוף פסטורלי מרהיב.
ובבית הקברות בית חדש, בור שרק נחפר,
וכבר מלא - ואוצרו בלום.

ואנשים בצבא משתחררים ונעלמים כל הזמן.
אני מקווה שאתה משוחרר עכשיו.

ועברו יומיים, ואנשים צוחקים, והצעירים בכלל לא מכירים...
את גיא.
העולם ממשיך הלאה,
ובטרמפיאדה שמול הבסיס כבר יש שומרים חדשים,
עם ארונות נוצצים, וארון קטן מזכיר את יונתן ואפרת ומסביב רק
טינופת.

אז הגיע הזמן לחפור עוד בור,
והרוח מנשבת בצמרות העצים, ועוד תפוחים רבים כבדים עד מאוד.
ועכשיו נותרת רק השאלה:
מי, איפה ומתי?

כמו שאמר המשורר...
Life Is a Waterfall...
ואנחנו באיזור שהזרמים בו מסוכנים, והסלעים בולטים...
והנפילה ממתינה לכולנו.



גיא,
אהבנו אותך,
היית בן אדם טוב, גם אם לא הכרתי אותך עד כדי כך.
התראינו רק לפני שבוע, למה לא אמרת כלום?
תנוח בשלום על משכבך.
יהי זכרו ברוך.
הצוער גיא. המפקד גיא. החייל גיא. הבן אדם גיא.