הג'ינג'ית יושבת מולי. פעם בשבוע היא יושבת מולי. לשיחה. באופן
קבוע אבל אף פעם לא באותו מקום. כל השבוע אני מחפש מקום אחר,
שיהיה קסום, אפלולי, צרפתי (למרות שאני לא אוהב צרפתים והיא
מבינה צרפתית), רועש או שקט. אני מתקשר בבוקר כדי לקבוע תמיד
לארבע אחה"צ. אני מספר לה על המקום ואיך מגיעים ותמיד מגיע
בזמן למרות שהג'ינג'ית היא מהמאחרים.
פעם בשבוע היא מזמינה קפה. הפוך, בכוס קטנה, כי ככה הטעם של
הקפה הכי חזק. לפי הבחישות שלה אני יודע איך יהיה הסיפור. אם
היא שמה אחד סוכרזית, בוחשת, בהחלטיות, שלוש פעמיים אז זה
סיפור על משהו שעיצבן אותה. אם זה שניים סוכר ובחישות איטיות,
ארוכות אז יש לה הרהורים על כל מיני דברים. אם היא שותה את
ההפוך בלי כלום זה בגלל שהיא מאוהבת כי ככה היא מאזנת את הסוכר
שהאהבה עושה.
פעם בשבוע היא מגיעה עם סיפור, כל פעם סיפור אחר, אף פעם לא
אותו הדבר. אני אוהב להקשיב לסיפורים שלה. יש לג'ינג'ית את
היכולת לשבות אותי בתוך אריגי הסיפור. היא טווה בדמיוני סיפור
שלם, עם נופים משתנים, מזג אוויר ושחקני משנה. היא מציגה
תיאטרון נודד שהיא הבמאי, הקריין ומספר הצ'יזבטים מסביב
למדורה. מהאירוע הקטן ביותר היא יוצרת מעשייה שלמה, צבעונית,
ריחנית, ורועשת. כזו היא הג'ינג'ית.
לג'ינג'ית יש את היכולת לחלום את העתיד. אבל כשהיא קמה היא
זוכרת רק קטע קצר, תמונה, פריים, שאותו היא פוגשת אחר-כך
במציאות. ככה גם הכרנו. הג'ינג'ית ניגשה אליי ואמרה שהיא חלמה
שאני שותה איתה תה תפוחים, בכוס עבה עם זכוכית ירוקה, על שולחן
אדום. לקחתי אותה לקפה באבט כי שם יש שולחנות אדומים ומגישים
תה תפוחים בכוס עבה עם זכוכית ירוקה.
אנחנו יושבים בקפה ויטלי. אמצע המהומה של אבן גבירול. הקפה
והתה מגיעים לשולחן. הג'ינג'ית לוקחת סוכר אחד, חום, בוחשת
קצת, מריחה את ההפוך, טועמת מהקצף, בוחשת שוב ומניחה את הכפית
בצד. זה סימן שמשהו ממש מטריד אותה כי סוכר חום זה לאירועים
מיוחדים. אני ממתין. "היה לי חלום" היא אומרת. "חלמתי שאני
מתחתנת, אני יודעת שהייתי עם שמלת כלה, שהחזקתי את היד של
החתן, של בעלי, אבל ראיתי רק את האורחים". במונחים של
הג'ינג'ית זה קצר. המתנתי. נשפתי קלות על התה. היא נאנחת.
פרצוף של מחר-אני-הולכת-למות-והודיעו-לי-רק-עכשיו. היא לוגמת
מהקפה. "אני עוד צעירה" היא אומרת. "זה מסוג החלומות שמתגשמים"
היא מטיחה לחלל. "אני לא ראיתי את הפנים שלו" היא לוחשת. אני
מסתכל עליה. היא עליי. אני לוגם מהתה. היא מההפוך. שתיקה. שוב
מבט. "ככה זה" אני אומר "לא תמיד מקבלים את מה שרוצים".