כבר הרבה זמן אני מסתובבת כשבתוכי סימן שאלה, שאלה שבחיים לא
העזתי לשאול.
אז הוא נפרד ממני אמר שזה נגמר, הכריז על כך שהוא עומד לפגוע
בי, ושלא אשאל שאלות כדי שהוא לא ימציא שקרים,
"את מכירה אותי" הוא הכריז אחרי חודשיים בלבד של ימים מדהימים
ולילות מטורפים "אני לא מסוגל לדבר על הדברים שעוברים לי בראש
ועדיף שתעזבי את זה ככה".
והלך, אחרי חודשיים גרם לי להתאהב, אסף את עצמו בחולצה כחולה
כהה שאני כל כך אהבתי שלבש ויצא.
עברו חמישה חודשים, כל פעם התאמצתי לשכוח והזיכרונות תקפו
יותר.
עצמתי עיניים והוא עבר שם, תמיד עם אותה חולצה כחולה, תמיד עם
אותו מבט בעיניים.
יום אחד, הוא הלך לידי מחייך את החיוך שלו ודיבר בקול שלו שהיה
שמור לרגעים מיוחדים, אני כבר לא יכולתי יותר ה"למה?" הזה היה
עצור בתוכי, שאלה שבערה לי בלב וכירסמה לי את הראש.
למה?
למה אתה מתנהג כאוהב? למה אני לא יכולה לשכוח? למה? למה? למה?
ועוד למה...
ופתאום  כמו זרם של מים קרים שמעתי את עצמי שואלת,
"אני מבקשת שתסביר לי, למה?"
המבט בעיניים השתנה, הוא הבין אותי.
הוא ידע שאני אשאל המניאק, הוא ידע, הוא ידע גם שהרגשתי את
מבטו וחשתי אותו כל הזמן.
הוא ידע שמגיעה לי תשובה.
הוא ידע שהזמן הוא זמן טוב כי אני התחלתי קשר חדש.
המניאק הצליח לכסות את עצמו מכל הכיוונים.
רציתי לצעוק לו, כמה חכיתי וכמה חיכיתי שיבוא ויגיד ויבוא
ויספר, על החוסר רצון להיות איתי פתאום או על שנאה אפילו, או
על לא יודעת מה!!!
על סיבה טובה מספיק בשביל פרידה.
רציתי לספר לו על חמישה חודשים ריקים מתוכן ומלאים בעצבים,
חמישה חודשים עם רצון לחיבוק.
הסתכלתי לעיניים הכחולות פתחתי את הפה וסגרתי שוב, משפילה
מבט...
"זוכרת" הוא התחיל פתאום "שדיברנו על הרצינות שבי, על זה
שהמטרות קודמות לכל? שאני צריך הרבה כוחות להתמודד ולהתמקד,
כדי להצליח, כי ככה אני, אני חייב זאת לעצמי את המטרות האלו
שהצבתי ממזמן, פשוט הרגשתי" רעדתי עד עכשיו לא השתמש במילה
הזאת "שאני מתאהב בך, מאבד את הריכוז וההתמקדות, ואסור לי זה
היה מסיח את דעתי, את... את... מבינה?"
העיניים קפצו וכולי נדרכתי...
תגידו לי את האמת... מה אפשר להגיד אחרי דבר כזה?!