זה היה עוד יום סתיו רגוע, החלטתי לבלות את היום בישיבה בפארק
הסמוך לביתי. אהבתי לשבת שם ולראות את כולם מאושרים. באותו
היום בעודי יושבת ומביטה בילדים המתגלשים במגלשות קלטו עיני
ילדה קטנה שיושבת על הספסל בקצה השני של הפארק הגדול. הילדה
ישבה שם לבדה כשראשה מושפל ועינייה עצומות אפשר היה לראות
עלייה עד כמה היא עצובה. לאחר כמה רגעים ראיתי שאני מכירה
אותה, את אותה ילדה. נזכרתי שפעמים רבות ראיתי אותה משחקת
בגינה עם חברותיה, היא תמיד הייתה ילדה עליזה ומלאת שמחת חיים.
ועכשיו, היא יושבת שם בפארק לבדה ובראשה לא מפסיקות להתרוצץ
המחשבות וככל שהזמן חולף כך גדל הצער בליבה. והיא, היא כאילו
מנסה להסתיר את הכאב שיושב לה בלב. עד שבאיזשהו שלב הכל התפרץ
לה החוצה. זה התחיל בדמעה רכה שירדה בעדינות על פניה היפות
והמשיך בצרור דמעות שמרח לה את האיפור הכבד שכיסה את עיניה.
מרחוק מאותו ספסל בקצה השני של הפארק יכולתי להבחין בכל הכאב.
אז איך זה שהוא אותו אחד שבגללו היא עצובה לא רואה עד כמה שקשה
לה. או אולי מסרב לראות שאותה ילדה שאהב ודאג לה עכשיו עצובה.
מאותו יום התחלתי להגיע לפארק באופן קבוע רציתי לראות אולי
הילדה הקטנה תגיע ואראה מה שלומה. אבל כבר שלוש שנים עברו מאז.
והילדה לאותו פארק כבר לא הגיע. אני לא בטוחה מה עבר על הילדה
הקטנה מאותו יום, אני רק מקווה שהיא כבר לא עצובה, ושאותו אחד
שאהבה עכשיו יושב ודואג רק לה...