[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מור מרכוס
/
שיר מדבק

(פורסם לראשונה ב"מעריב לנוער" )

 יש את השירים האלה שאתה שומע בבוקר כשאתה קם או אפילו נתקל
בהם  סתם במקרה, באיזו תחנת רדיו נידחת. לפני שאתה יודע מאיפה
זה בא לך, השיר משתלט עליך ואתה מוצא את עצמך מזמזם אותו ללא
הרף - במכונית, במקלחת, ואפילו בשירותים. רוב השירים האלה ממש
אידיוטים, אבל יש להם מנגינה דביקה או פזמון מונוטוני שיושב לך
חזק בראש ולא מרפה.
לפעמים, במיוחד כשאתה עצוב או נמצא באיזה דיכאון רגעי, אתה
פתאום מתחיל לגלות הזדהות עם מילות השיר. במקרה כזה השיר התמים
הופך להיות מעין המנון ואתה מרגיש שכל מילה בו מתארת את המצב
הרע בו אתה שרוי. מקרה מדכא כזה ארע לי לא מזמן. ביום ההולדת
האחרון שלי ליתר דיוק.
זה קרה לפני חודש בערך, ישבנו אני ושרון לראות איזה סרט כחול
שהיה לי בבית.  היה יום שלישי, יום ההולדת שלי, והיא באה לחגוג
איתי ביחד. בהתחלה תכננו להיפגש ואז לצאת לבלות באיזו מסיבה,
רציתי לחנוך את מכונית הספורט הכחולה שאבא קנה לי. אבל היא
הרגישה לא טוב והתחננה שנשאר בבית. האמת היא שהעדפתי להתכרבל
איתה מתחת לפוך ולא להסתובב בחוץ, בגשם.
כזה אני, ממש לא טיפוס של חורף. כל שנה בסביבות חודש נובמבר -
דצמבר אני נכנס למין דיכאון מתמשך. תמיד העדפתי להישאר בבית
ולשתות שוקו חם או סתם לשכב במיטה הכחולה שלי. בלילות גשומים
כאלו אני הכי אוהב להזמין אותה, את שרון,  אלי לחדר. אני אוהב
אותה כשהיא נכנסת איתי למיטה, מביט בה בחושך כאשר היא מסירה את
כיסוי המיטה הכחול ונבלעת בין המצעים. העור הכחול שלה בדיוק
בגוון של המיטה שלי והיא נעלמת ברקע ממש כמו זיקית שמשתלבת
בנוף. אני לעומת זאת כהה יותר והגוף שלי תמיד בולט על רקע הגוף
הכחול המושלם שלה.
באותו יום שלישי מקולל, שכבנו יחד במיטה וצפינו בסרט הכחול
ההוא. הוא לא היה משהו מיוחד, סתם סרט כחול כזה, כמו אלו שתמיד
משדרים אצלנו בערוץ הכחול של הכבלים. כשהסרט נגמר היא קמה
ורצתה לחזור הביתה. אחזתי את היד הכחולה שלה ולא הרפיתי. זה
יום ההולדת שלי, אמרתי לה, אל תלכי  עכשיו. אני מצטערת, אבל
אני ממש לא מרגישה טוב, אמרה, שיהיה לך מזל טוב. לא היה לי מצב
רוח  להתווכח איתה. נשקתי אותה והיא והלכה לה. חזרתי למיטה
והדלקתי את הרדיו הכחול שלי. תמיד כשאני מדוכא אני אוהב לשמוע
רדיו, זה עוזר לי להירגע. מאוחר יותר נרדמתי.
עוד באותו הלילה הרגשתי שמשהו מוזר קורה לי. זה התחיל בגל חום
שהתפשט לי בכל הגוף ונמשך בסחרחורת ובחילה. קמתי בבהלה והדלקתי
את האור הכחול בחדר האמבטיה. הבטתי במראה הכחולה שתלויה שם
וראיתי שכל הפנים הכחולים שלי מכוסים זיעה. הורדתי את הבגדים
ונכנסתי לאמבטיה, נותן לזרם המים הכחולים והקרים לשטוף ולצנן
את  הגוף. כשסיימתי, מדדתי לעצמי את החום ולקחתי שני כדורי
אקמול . רק זה מה שחסר לי, חשבתי, לקדוח מחום ביום ההולדת
שלי.
בבוקר התעוררתי עם כאב ראש ענקי ,למרות שלא זכרתי ששתיתי משהו
בלילה הקודם. ניגשתי לשטוף פנים אבל בדרך כמעט נפלתי מאפיסת
כוחות. הנחתי את ידי על המצח, מנסה להרגיש האם יש לי חום,
וכמעט נכוותי. אני בטוח שהיו לי משהו כמו ארבעים מעלות. גררתי
את עצמי לארון התרופות הכחול ושלפתי משם אקמול, הכרחתי את עצמי
לבלוע את הכדור הכחול, ואז במקרה הבטתי במראה. הפנים הכחולים
היפים שלי בהקו במין צבע משונה , צבע כמותו לא ראיתי אף פעם.
גוון הפנים שלי, שתמיד היה בצבע כחול כהה, השתנה לגוון אחר,
מין כחול טורקיז. זה היה ממש מוזר, אף פעם לא נתקלתי במקרה
כזה. הרי אפילו בשנה שעברה, ביום ההולדת האחרון שלי, אחרי שאני
ושרון ישבנו בפאב של אחיה והורדנו איזה עשר טקילות, לא הרגשתי
נורא כל כך. הייתי המום ממש, אני לא זוכר מה בדיוק קרה לאחר
מכן כי הייתי כל כך חלש עד שהתעלפתי.
מאוחר יותר, לאחר שכבר התעוררתי, התקשרתי לשרון ושאלתי אותה אם
היא כבר מרגישה בסדר. להפתעתי, היא הרגישה יותר טוב ובעצם כבר
כמעט הבריאה לגמרי. רק אני הרגשתי כאילו עוד רגע אני עומד
למות. ניגשתי לדלת החדר ונעלתי אותה, פחדתי שמישהו יכנס ויראה
אותי במצב כזה. האמא הפרנואידית שלי מסוגלת לקחת אותי לרופא אם
היא תראה את הצבע שלי.
לא הבנתי איך זה יכול להיות. שרון בסך הכל הייתה קצת חולה, איך
נדבקתי ממנה כל כך מהר? נקודת האור היחידה הייתה, ששרון הספיקה
כבר להבריא. פחדתי ממה שיכול לקרות לי אם צבע העור הכחול הרגיל
שלי לא יחזור. ביקשתי משרון שתבוא אלי כמה שיותר מהר, ושתכנס
מהדלת האחורית, לא רציתי שהורי יידעו שהיא באה אלי.
כששרון הגיעה כל הגוף שלי כבר היה טורקיז. הייתי כולי אחוז
בהלה, ידעתי שאם אהיה ירוק - אמות! שרון מדדה לי את החום ואז
אמרה לי את מה שלא רציתי לשמוע. ידעתי מה עושים עם האנשים
הירוקים. כולם הרי מכירים את הסיפור על ההוא שהפך לירוק ואז
נאלצו להרוג אותו. שרון הציעה לקחת אותי לאביה הרופא. בתחילה
סירבתי, אביה עבד אמנם בבית החולים העירוני אבל פחדתי שמישהו
יראה אותנו שם וילשין לשלטונות. שרון שכנעה אותי שאין לי ברירה
אחרת. היא הרגיעה אותי שאבא שלה לא יספר לאף אחד. הסכמתי.
היא עזרה לי להתלבש, הייתי חלש מדי ולא יכולתי לעשות זאת
בעצמי. הבגדים הכחולים שהיא הלבישה לי נראו בולטים מאוד על רקע
צבע הגוף המשונה שלי. בדרך החוצה זרקתי מבט אחרון במראה הגדולה
שתלויה ליד הארון הכחול הגדול שלי. נעצרתי ונעמדתי שם כולי
חיוור. צבע העור הכחול שלי השתנה מהגוון הטורקיז שהיה לו לגוון
ירקרק. התחלתי לרעוד כולי,  אני יודע מה עושים לאנשים שהצבע
שלהם השתנה לירוק.
שרון סייעה לי להיכנס למכונית שלה ואז נסענו לכיוון בית החולים
העירוני הכחול. כשהגענו ,האחות הכחולה שעמדה ליד דלפק הקבלה,
פרצה בצעקות אימה , היא קראה לאנשי הביטחון הכחולים שיבואו
לקחת את האיש הירוק שפתאום הופיע לה מול העיניים. שרון קראה
במהירות לאבא שלה והוא הגיע מייד.
נכנסתי איתו לאחד החדרים הכחולים שהיו שם והוא החל לבחון אותי
בדקדוק. הוא מדד לי את החום ואחר כך הורה לי לתת דגימות שתן
ודם. מילאתי אחר בקשתו במהירות, חושש מתוצאות הבדיקה.
כעבור כחצי שעה הוא חזר לחדר.  הלב שלי דפק בטירוף, הייתי בטוח
שהנה הוא הולך לבשר לי שאשאר ירוק לנצח. עד שימצאו ויהרגו
אותי! אבא של שרון חייך אל שנינו ואז פנה אלי ואמר: "אין לך מה
לדאוג בן , אתה בסך הכל חולה בצהבת, תוך יום-יומיים זה
יעבור!". הרגשתי שהדם חוזר לי לפנים. איזה  מזל יש לי, חשבתי.
הרי הייתי בטוח שאני עומד למות.
יצאנו מבית החולים הכחול ואני התחלתי לפזם לעצמי: "אני כחול,
דא-בא-די דא-בא-דאם דא-בא-די דאם-דאם!"










loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"גלידה זה לא
אוכל
כאן זה לא אולמי
ורסאי
וגם הרצפה
באולמי ורסאי זה
לא מה שחושבים"


הדי ג'י של
אולמי ורסאי
בראיון לאושרת
קוטלר


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/1/00 12:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מור מרכוס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה