האמנות העליונה של המורה היא לעורר
בתלמיד שמחה בהבעתו וידיעה שיש בהבעתו
זו מן היצירה (אלברט איינשטיין)

מוקדש לא.א שהשפיע עליי עמוקות בנערותי

היה לי פעם מורה. לכולם היו מורים בבית ספר יסודי, חטיבת
הביניים, תיכון, אוניברסיטה. חלקנו זוכרים אותם לטובה, רובם
עבדו לנו בתהום הנשייה, לא כל כך מעניין אותנו מה קרה להם, לאן
הם התגלגלו, האם הם עדיין מלמדים באותו בית ספר ופוקדים את
הכיתות כמו מתפללים אדוקים המשכימים ל"הנץ". דווקא הגעגועים
לאותם ימי הבית ספר העליזים שלא ישובו עוד מזכירים לי את אותו
מורה.

הוא לא היה הטיפוס המוכר של המורה. לא היה לו את התיק הזה
שכביכול מיועד לספרי לימוד אבל למעשה למעט יומן כיתה ומוסף
הספורט של אותו יום שכבר מקומט כולו מרוב שכל התלמידים קראו
אותו. הוא גם לא שתה את כוס הקפה עם עוגה בהפסקת 10 בפינת
העישון של חדר המורים. לא ראיתי אותו מגיע לאסיפות המורים,
אולי הגיע לו אבל התחבא לו באיזשהו מקום או ששהייתו בבית ספר
באותם ערבי אסיפות מורים לא הורגשה כלל, כמו ריחות נעלמים
ונעימים שמתפזרים אט-אט בחדר ומשרים אווירה מרעננת.
הוא לא היה מורה של אף כיתה, הוא לימד רק אותי ואולי עוד איזה
תלמיד. ודאי הבנתם שהוא היה חריג בנוף הבית ספרי אבל דווקא
מאוד חיבבתי אותו. גם נסיבות היכרותי איתו והמשך היכרותי איתו
לא תמיד היו מובנים לסביבה שהכירה את הנפשות הפועלות. קראו לו
אלט רק את זה ידעתי.


זה לא היה מובן מאליו שאני אוהב מתמטיקה.זוכר אני איך בכיתה ד'
או ה', ביקש מאיתנו המורה למתמטיקה לסכם את כל המספרים מ1 עד
100. מובן שהמורה ציפה שהתשובה תגיע אליו כעבור שעתיים של
יגיעה ועבודה סיזיפית וגם זה עם סטייה מהתשובה הנכונה.הוא מאוד
הופתע שכעבור 5 דקות הגיע אליו התשובה מכיווני. כולם הסתובבו
אליי והביטו עליי בפליאה בדיוק כמו שההמון צופה בלנין נכנס
לסניף מקדונלד'ס בכיכר האדומה במוסקבה.
זה לא שהייתי כל כך חכם וגם כל הזמן היו לי טעיות בכפל הארוך
אבל דווקא את בעיית האתגר הזו ידעתי. אבא שלי שהוא מהנדס,
באיזושהי חברה שלא ממש אכפת לי מה שמה ומה הם עושים שם, סיפר
לי את הסיפור על פרידריך גאוס, המתמטיקאי הגרמני שגילה דברים
מדהימים, והמתמטיקאים בימינו עדיין נהנים מפירות מחקריו.אבא
שלי סיפר לי סביב שולחן ארוחת הערב את הסיפור על הגאון הגרמני
הקטן. פעם כשהוא היה בן 7 עדיין לא היו מחשבים משוכללים,בעצם
לא היו מחשבים כלל,ביקש המורה בכיתה להעסיק קצת את התלמידים
המשועממים והוא נתן להם משימה כמו שלנו נתן המורה בכיתה ד' או
ה'.
התגובה שבה נתקלתי בפותרי את הבעיה הייתה גם מנת חלקו של גאוס.
כמובן שהוא לא התחיל לספור את כל המספרים לפי הסדר. הוא פשוט
השתמש בטריק קטן. לא אלאה אתכם בפלאי הטריק אבל אוסיף ואומר
שמאז כבר נהייתי תלמיד טוב במתמטיקה. מילד שבקושי ידע לספור,
התחלתי להכפיל מספרים בני 5 ספרות בלי אף טעות.

בתחילת כיתה ז',כשהתחלתי את לימודיי בחטיבת הביניים ניגשנו
לבדיקת ידיעותינו, עשיתי את המבחן וגיליתי שהצטיינתי במתמטיקה
אך מה שהפליא אותי עוד יותר שידעתי גם לשון לא רע בכלל. לא
ייחסנו לזה משמעות עד שיום אחד הופיע בבית ספרנו מורה מוזר בשם
אלט, הוא לא ידע אף מילה בעברית מלבד המילים המוכרות לכל בן
אדם באשר הוא אדם: "שלום", "תודה", "להתראות" ואת שאר הקללות
השלימו לבד. מלווה היה הוא במורה שלי למתמטיקה. היא ביקשה ממני
ועוד כמה ילדים לצאת החוצה. אני דווקא הייתי שמח לצאת החוצה,
השיעור התחיל לשעמם. פתאום אני רואה מורה שלא ראיתי מימיי.
הייתי מסוקרן יותר מהמורה החדש ולא הדברים שבפיו.

הוא היה בן 50, שיער מאפיר, תווי פנים סלביים, שפם מאפיר
שהותיר רושם של אינטלקטואל מזדקן שלא בא הרבה זמן במגע האנשים,
בדיעבד הבנתי למה.מכנסיו היו רחבים למרות שהיה רזה ורם. בנוסף
הוא נעל סנדלים שלא השאירו רושם עז על הסביבה. בכיסיו היו
תחובים הרבה גזירי דפים והמון עטים בכל הצבעים.הלכנו לכיתה
הצמודה לכיתתנו שלנו. פתאום שמתי לב שכל באי החדר יודעים את
השפה שהוא דובר-רוסית. הוא התחיל להסביר לנו מה מטרתו פה. הוא
סיפר לנו שהוא מורה למתמטיקה שעוסק בטיפוח בני נוער בתחום
המתמטיקה והמטרה שלו להכשיר מתמטיקאים שיעסקו כמוהו במתמטיקה.
לא הבנתי חצי מהמילים שהוא דיבר למרות ידעתי רוסית. הוא גם
השתמש בהרבה קלישאות מתחום הכדורגל פתאום חשבתי שהוא חובב
כדורגל בסוף גיליתי שהוא יותר בעניין המוזיקה. לא כל כך הקשבתי
לו.הייתי יותר מסוקרן מהאיש עצמו ולא מה שהוא עושה. עכשיו
הבנתי מה היה מטרתו של המבחן הזה שנעשה בתחילת השנה.

הוא אמר לנו שהשיעורים יהיו ארוכים והם יהיו אצלו בבית.
התאספנו 5 אנשים שהתגלנו כ"מוצלחים", אחרי תקופה קצרה של למידה
אצלו נשארתי אני ועוד אחד. אני דווקא מבין את אותם אנשים . אם
לא הייתי משוגע, ודאי גם אני הייתי עוזב מתישהו, אך אף פעם לא
עזבתי אותו, גם אף פעם לא חשבתי שזה יקרה עד אותו אירוע, אך
לפני שאספר על אותו אירוע רוצה אני לספר קצת עליו, על השיעורים
האלו.

השיעורים איתו התקיימו בימי שישי בביתו הקטן. למעשה הייתי
מגדיר את ביתו ככוך מודרני. כשנכנסת לדירה בת 2 החדרים שלו היה
ריח עז של אוכל רוסי נישא באוויר. ריח סלק התערבב בכוסמת רותחת
בסיר. הכרתי את הריחות מבית אימא אז אי אפשר היה להפתיע אותי
אבל אנשים זרים היו ודאי נבהלים מזה. למדנו בחדר שהיה משוכלל
משאר החדרים בדירה כאילו שהוא רצה להעניק לתלמידיו את התנאים
הכי טובים במידת האפשר. בחדר היה מיזוג אוויר והמון ספרים.
ספרים על מדפים, בקרטונים, בכל מקום. הא, וגם היו לו כל מיני
דיסקים של להקות מוזרות מאמריקה שלא הכרתי אותן בכלל, לדוגמא
שמותיהם היו:"Algebraic Mess","Mystery Topology" וכו.
בחדר היה מחשב משוכלל שאף פעם לא ראיתי אותו דלוק. וכמובן הדבר
המרכזי בחדר היה הלוח הגדול בו היו משורבטות המון רישומים
מסובכים עם סימונים מתמטיים שלא ידעתי את משמעותם עד אותו
רגע.
הוא לימד אותנו לחשוב באופן הגיוני על כל תרגיל, מציאת טריקים
שיעזרו לנו לפתור את התרגיל. גם אופן הצגת התרגילים הייתה שונה
מזו שהתרגלנו בכיתה. הוא היה מוכיח תרגילים בהסתמך על המון
משפטים מסובכים שהיינו צריכים לזכור. היו לו סיומים שהוא המציא
לבד כדי להקל על חייו. הוא אמר לנו שאם הסימונים האלו היו
נכנסים לספרים, המתמטיקה הייתה יותר קלה להבנה.
הוא היה כותב לנו תרגיל קשה על הלוח והיינו חושבים יחד איתו
איך לפתור את התרגיל הזה. לא פעם נשברנו, סטינו מדרכו אבל הוא
הצליח להחזירנו למסלול. היינו יושבים אצלו עד שעות מאוחרות
בליל יום שישי. חברינו היו נוסעים למסיבות בעיר ואנו היינו
איתו אבל לא הצטערתי לרגע. חיבבנו אותו ולא יכולנו לסרב לו
להישאר עוד קצת. גם ההורים שלנו לא דאגו, הם ידעו שאנחנו
בידיים טובות ואנחנו פותרים תרגילים מעניינים.
הוא גילה אצלנו כישרונות גדולים שרק צריך לטפח אותם כמו סוס
שצריך לטפחו להביא לו את האוכל המשובח ואת התנאים הכי טובים
כדי לנצח במרוץ סוסים.
הוא לא חסך מזמנו, הביא לנו את הספרים שלו מהספרייה. הוא אמר
לנו שצריך להשקיע בדברים שאתה אוהב ואתה מוכשר בהם. כלומר
תשקיע במתמטיקה ואת שאר המקצועות בבית ספר תשלים מתישהו. הרי
הוא אמר הרמה פה בישראל לא גבוהה. לא תמיד הקשבנו לו, רעינו
כמו בשדות אחרים מלבד המתמטיקה ואחריהן בה ההרצאה שהחזירה
אותנו לשדה החשוב ביותר. המרנו את פיו לפעמים ומיד חזרנו לשמוע
בקולו. הוא אמר שהעבודה הקשה היא העבודה בבית ולאו דווקא
השיעורים אצלו. צריך לפתור היה אלפי תרגילים כדי לשלוט היטב
בחומר ואנחנו פתרנו. לא היה תרגיל שלא פתרתי וזכרתי את דרך
הפתרון. אפשר היה להקיץ אותי משנתי והייתי פותר את אותו תרגיל.
כבר שנתיים אחרי שהתחלתי ללמוד אצלו הייתי כבר מסוגל לעשות את
בחינות הבגרות. אחרי חצי שנה כבר עשיתי. אחרי עוד שנה התחלתי
ללמוד באוניברסיטה.


היו לו 2 ילדים. את שניהם הוא לימד מתמטיקה וגם הם נהיו
מתמטיקאים טובים. הבן הגדול נהיה מהנדס מצליח באמריקה, הבת שלו
גם הייתה בדרך לשם.
שניהם היו מוכשרים כשד. שניהם עזבו את הבית והתגלגלו להם. אני
ועוד אחד החלפנו אותם. אני חושב שהוא באמת לא התבייש בנו.
היוונו  לו תחליף טוב לילדיו.
כדי להתפרנס בכבוד הרי מאיתנו הוא לא ראה כסף רב הייתה לו חנות
ספרים בשוק המקומי. היה לו קהל לקוחות קבוע שבהם הייתה עיקר
פרנסתו. לא פעם הייתי נכנס לחנות והוא התחיל ללמד אותי שם
חומרים חדשים כשאוזני הלקוחות שומעות את דבריו. לא היה אכפת לו
וגם לי-שנינו אהבנו את מה שאנחנו עושים ולא נתנו לאף אחד את
ההזדמנות להשבית את הלימוד.
גם חלק משיעוריו נעשו בחנות. הוא היה סוגר את החנות ואז היה
מתחיל בשיעור. אנשים התהלכו להם מבעד לחנות בהסתכלם עלינו
כמוצגים בתערוכה כי גם אנחנו היינו מבעד לזכוכית כמו המוצגים
במוזיאונים או כמו חיות בגן-חיות. אחרי כמה זמן כבר לא שמנו לב
לאנשים בחוץ  כמו חיות שממשיכות בשגרת חייהם בגן החיות.
התנתקנו לנו מהעולם ושקענו אנו בעולמנו כאשר כל האנשים מסביב
לא יכולים להיכנס לעולמנו. השעות היו נוקפות אבל אנחנו אפילו
לא היינו קרובים לזוז הביתה. לא עניין אותנו האוכל, התכנית
האהובה בטלוויזיה, ראשנו היה שקוע בקושיה שהופיעה לנו על הלוח
הגדול. חשבתי שהאידיליה הזאת תימשך לנצח. אני אלמד מתמטיקה
אצלו כל החיים. גם אני אקים דור חדש של תלמידים שיקימו עוד דור
ועוד דור. כמו תלמידיהם של הפילוסופים היוונים: אריסטו, סוקרטס
או חצרי חסידות של אדמורי"ם באירופה. גם לא הייתה סיבה שמצב זה
יקרה. אני הלכתי מחיל לחיל והתחלתי להתקדם לי בקריירה המתמטית
שלי, גם עוד אחד הצטרף אליי.

החיים שלנו התגלגלו לנו בסדר מופתי, לא היינו מודאגים מכלום,
העולם חייך אלינו גם אנחנו חייכנו אל העולם. צרות העולם לא
נגענו לנו אולי נגעו לנו אבל שמנו חומה בלתי עבירה רצינו שכל
מעיינות מחשבותינו יהיו עסוקות במתמטיקה.
שום סימנים לאותו אירוע לא באו. אותו אירוע קרה לנו באותו
אירוע. איך אומרים האמריקנים- "Out of Blue". אז זה באמת קרה
לנו Out of Blue.
הוא עזב אותנו! נעלם, התפוגג, נמס. לא ראינו אותו עוד
במקומותינו. הבית שלו נמכר לאיזושהי משפחה. החנות הושכרה
למישהו ששינה את אופייה לגמרי. לא היה שום סימן לאן הוא נסע,
למה הוא עשה את זה.
אחרי הרבה שנים גילינו שהוא נסע לאמריקה, לעמק הסיליקון,
לעיירה פאלו אלטו. פעם הוא סיפר לנו עליה. הוא אמר שיש לו חלום
לגור בעיר שקרויה על שמו. ואכן זה היה בדיוק העיירה שקרויה על
שמו. שאלתי את עצמי איך לא חשבתי על זה בעצמי שהוא נסע לשם הרי
זה כל כך ברור. עוד סיפרו לי שהוא התחיל ללמד סינים קטנים בגיל
שבו אנחנו התחלנו ללמוד אצלו. לא הבנתי איך הוא יכול לעשות לנו
את זה ודווקא עם הסינים.