קוראים לה שני. היא הכי מקסימה בעולם. יודעת להקשיב מצוין. אז
נכון, יש לה שפם, ואוזניים קצת לא פרופורציונליות ביחס לראש.
וגם כתם שחור על הרגל. ושערות על הגב. חפיף. היא רק חתולה.
החתולה הכי טובה בעולם. היא מצאה את מושיקו, בעצמה. מושיקו הוא
חתול שחור, שגר מעבר לגבעות הירוקות. היא בהריון. החתונה איתו
הייתה כנראה בחשאיות. משהו צנוע כזה. רב, 2 עדים ועכבר למנה
עיקרית. אבל הם שמחים בחלקם. לשני ומושיקו יש 7 חתלתולים גורים
קטנים. יש להם בית של 2 חדרים. מכונת כביסה אין, חשמל אין, מים
זורמים אין, אבל מכונת תפירה יש. אז הם מכרו את המכונה שקיבלה
שני בירושה מסבתא רבא של סבתא שלה. ועכשיו חשמל יש, מים זורמים
יש וגם מרצדס חדשה יש, אבל היא החליפה לפז'ו. היה להם מוזר,
למושיקו ושני, לחיות בעושר כזה פתאום. הם לא היו רגילים. הם
היו סתם חתולים עניים, מהכפר.

בוקר יום חמישי. ישבנו כולנו על הגדר ופיצחנו גרעינים עם
החברים מהשכונה העתיקה. בשכונה העתיקה יש את האנשים הכי
מעניינים. כולם עובדים במפעל גדול לייצור חסות. הם לא מגדלים
חסות. הם מייצרים. הם לוקחים תפוח אדמה וקוראים לו חסה. הם
לוקחים קולב וקוראים לו תפוח אדמה. אנשים קונים את זה. שני לא
הפסיקה לדבר על כמה שטוב לה להיות עשירה. החתולים מהשכונה
העתיקה לא הבינו על מה השמחה הגדולה. הם היו רגילים לחיות ככה.
ורק מושיקו עמד מהצד, נבוך. הוא לא רצה להשוויץ. הוא רצה ללכת,
אבל לא רצה לעזוב בלי שני. הוא חיכה שעות עד שהיא סיימה לספר
איך נראה כל מטר רבוע בבית שלהם. בסוף הם הלכו כשהשעה כבר
הייתה מאוחרת. יום חמישי בלילה ושני עדיין לא אפתה עוגות לשבת.
מושיקו התיישב על הגג והתחיל ליילל במרירות. החתלתול הבכור ראה
לראשונה את אבא שלו במצב כה עגום והחל בבכי קורע לב. שני
התעצבנה, כנראה בשל שלושים ושבע כוסות הבירה ששתתה הערב,
ובישלה את יוקו, חתולה בכורה. מאוחר יותר שמה שני את פשטידת
יוקו על שולחן המטבח וציפתה לשבת קודש, בה כולם יטעמו מהפשטידה
המזינה.

ליל שבת. "אשת חיל מי יימצא..." שר מושיקו לשני הנרגשת. לאחר
הקידוש ואמירת תהילים לזכר חתול הרחוב שנדרס היום ע"י משאית
תועה, התיישבו כולם יחדיו סביב השולחן וביקשו את נפשם לאכול.
שני הגישה את המנה היחידה שהכינה - פשטידת יוקו. בשלב הזה הבת
הקטנה - ציפורה, החלה לזעוק: "יוקו? איכה? איכה?". שני היסתה
אותה, כך שמושיקו לא שמע דבר, והחל פורס את הפשטידה בעלת האופי
הקניבאלי. כל חתול קיבל את חלקו בפשטידה וכולם החלו נוגסים
בעליזות במזונם הדשן, מלבד שני שלא יכלה לטעום ממאפה נוראי זה.
מושיקו אמר לה שהפשטידה מצוינת, וכדאי שהיא תאכל ממנה כל עוד
היא חמה, אבל אז שני קמה על רגליה האחוריות, קימרה את גבה
ודרשה מכולם להפסיק לאכול תכף ומייד.

ציפורה ביקשה משני לדבר לפניה. "אני יודעת מה אמא רוצה לומר
לנו". שני החלה לפרוץ בבכי עז והתיישבה בחזרה. ציפורה ניסתה
להרגיע אותה, אך לשווא, והסבירה לשאר הסועדים את אשר היה נראה
תמוה בעיניהם: "בכל פעם שאתם שוטפים את הידיים לפני האוכל,
בעצם אתם רק מלכלכים אותן יותר. המים כאן כל כך מזוהמים, שמה
שנראה לנו כמנקה ומטהר, בעצם רק מלכלך וגורם לנזק בלתי הפיך
לרקמת העור הרגישה שלנו. לכן, אני ממליצה בחום שלא לשטוף ידיים
עוד לפני הארוחות". שני היסתה אותה ודרשה מבני הבית להפסיק את
מחיאות הכפיים הקצובות, מפאת חומרת דבריה שיבואו, שאינם נוגעים
כלל ועיקר למים המזוהמים בביתם.

כולם נשתתקו. "מושיקו, שמת לב איפה יוקו?". מושיקו, שעד לפני
רגעים מספר היה שמח וטוב לב, הביט סביבו בפליאה והחל משתומם
וקורא לבנו בכורו אשר אהב. שני קטעה את קריאותיו הרמות: "יוקו
שלנו איננו. אתמול בישלתי אותו. אנחנו אוכלים פשטידת יוקו!
מושיקו, תפסיק לאכול, לא שמעת מה אמרתי הרגע?". מושיקו הרים
עיניו מן הצלחת אל עבר שני והרהר קלות. שני העיפה את צלחתו של
מושיקו משולחן השבת וביקשה ממנו שיתרכז ויבין את חומרת המעשה
שנעשה. ציפורה ניגשה לאסוף את רסיסי הצלחת המרוסקת.

יום שישי בבוקר. המטבח. שני קמה מוקדם בבוקר כדי לקחת כדור
אקמול. ממש כאב לה הראש. היא גם לא זכרה כלום מאתמול, בגלל כל
האלכוהול ששתתה, אך ריח הפשטידה הזכיר לה מייד את אירועי אמש.
שני נכנסה למטבח במהירות וניגשה באימה אל הפשטידה. היא נגעה בה
קלות ואז רצה במהירות למיטה של יוקו. יוקו לא היה שם. שני שוב
רצה למטבח. היא הסתכלה על הפשטידה והחלה לבכות. מושיקו נכנס
למטבח והתלונן על תיפופי רגליים במסדרון הבית. "יש גנבים
בבית?" הוא שאל בחצי פיהוק. שני התלבטה אם לספר לו עכשיו, אבל
היא לא העזה. מושיקו יישר את המצנפת שהונחה לראשו וחזר לישון.
שני לא העירה אותו למרות שהוא עבד גם בימי שישי. מאוחר יותר
התעורר מושיקו לצלצול הטלפון. בצדו השני של הקו אמר לו יחזקאל,
הבוס של מושיקו, שהוא מפוטר. מושיקו לא ידע אם לספר על כך
לשני. הוא התלבט, אבל לא העז.

"ציפורה, את לא צריכה לאסוף את הצלחת. תחזרי למקום". ציפורה
הבוכייה חזרה למקומה, מנסה להבין מה קורה לנגד עיניה. מושיקו
ושני הסתכלו אחד על השנייה ואז שניהם אמרו יחד: "רצחתי את
יוקו!", "פוטרתי!". חבטה עמומה קטעה את הדממה הארוכה שנשתררה
בביתם. מושיקו הזדרז להרים את ציפורה שהתעלפה ונפלה לרצפה. שני
רצה להביא כוס מים ושפכה עליה. היא לא התעוררה. כשהסירנה נשמעה
ברחוב, יצאו כל החתולים העניים מפחיהם, מפסיקים לנבור בשאריות,
מסתכלים על ציפורה מוכנסת במהירות אל ניידת האמבולנס ויחד איתה
הוריה המודאגים. הם הגיעו לבית החולים לאחר 10 דקות וציפורה
טרם התעוררה. מושיקו ושני לא דיברו ביניהם עדיין. הרופאים
נאבקו על חייה. בסופו של דבר הם נאלצו להרים ידיים ונפשה של
ציפורה לא הייתה עמנו עוד. הרופא יצא מחדר הניתוחים ועמד לבשר
להורים את החדשות הקשות.

ד"ר קיש ניגש לשני ומושיקו ואמר להם חרישית: "נשארו רק 8.
נשארו רק  8 נשמות". לאחר מכן שני ומושיקו נכנסו לחדר בו
אושפזה ציפורה והרגיעו אותה. אמרו לה שזה קורה הרבה פעמים,
והעיקר שנשאר לה עוד מספיק כדי לחיות טוב עד 120, כמו גדולה.
ציפורה הבינה שהיא חיה וזה הכי חשוב. גם שני הבינה שהחיים
קצרים מדיי בשביל להתעכב על שטויות. היא ניגשה אל מושיקו
והשלימה איתו. היא אמרה לו שזה באמת לא נורא שפוטר ואין שום
ספק שעד סוף החודש יימצא עבודה חדשה. היא אמרה לו שאין שום
בעיה באמת וזה קורה במשפחות הכי טובות. אבל מושיקו לא הניד
עפעף וגם לא שפם. הוא שתק שתיקה רועמת, ובסופה אמר לה, לשני:
"גם רצח קורה במשפחות הכי טובות? גם רצח?!". "ששש!!! לא פה!!!"
היסתה אותו שני המבוהלת. "מה אתה עושה לי? יש פה אנשים, עם
אוזניים ארוכות ששומעות כל דבר. תשתוק כבר!". אבל מושיקו לא
יכל עוד לשתוק. הוא צעק על שני שהיא רוצחת אכזרית, והפנה כלפיה
ציפורן חודרנית מאשימה. שני התקמרה לרגע, אבל אז ברחה מהר
ממסדרון בית החולים. ד"ר קיש שלא שמע את השיחה הביע את תמיהתו
כלפי מושיקו. ומושיקו, שלא היה בטוח מה לעשות, רק התבדח עם
רופאיו ואמר לו שאולי היא ראתה חתול שחור. הד"ר צחק, אבל
מושיקו לא. הוא ביקש שציפורה תשוחרר, אבל ד"ר קיש אמר שהיא
זקוקה למנוחה, לפחות עד למוצ"ש.

שני ישבה על יד שולחן השבת. חמשת ילדיה שנותרו בבית שיחקו בדג
מלוח. בסוף התרגזה שני ואמרה להם שיפסיקו לשחק עם האוכל. היא
הביטה בנרות השבת הכלים והתחילה שוב לבכות. היא זכרה את כל
השבתות היפות שעשתה ביחד עם המשפחה השלמה והמאוחדת. כמה יפה
היה, כמה חמים ונעים. אבל עכשיו, בלי מושיקו ובלי יוקו וציפורה
זה פשוט לא אותו הדבר. "בוא הביתה. אני כבר לא אומר אף מילה...
ולבד עצוב פה כל כך, בא הביתה..." זמזמה לעצמה שני בעצב
והמשיכה לדמוע ולהיסחף אל תוך יגונה שלה. לקראת חצות, כששעון
שבת כיבה את האורות וגם הנרות כבר לא האירו את האפלה, נשמעו 3
דפיקות חזקות על דלת הבית. שני קמה בלא חשק ופתחה את הדלת. שני
שוטרים עמדו על המפתן. שני כבר התכוננה לגרוע מכל והסתמרה
כולה. היא כבר דמיינה את הכסא החשמלי מופעל והיא עליו. השוטר
הוריד את הכובע ואמר בלחש: "גברת שני. לצערנו אנו נאלצים
להודיעך, כי בעלך מושיקו, ירה למוות בבתך ציפורה ומיד לאחר מכן
ירה בעצמו ומת. אנו משתתפים בצערך ושתהיה לך שבת שלום. שלום".
הדלת נסגרה ושני נותרה לבדה.

פולניה, אחת מבנותיה התעוררה מהדפיקות ולא הבינה מה קורה. היא
הסתכלה באמה ההמומה וביקשה כוס חלב, כי היא לא נרדמת. שני
ניגשה אל המקרר להוציא את הקרטון. אבל אז פולניה הזדעקה: "אמא,
הו אמא! המתיני נא. הלא טעמנו עוגת בשר משובחת וטרם חלפו להן
ששת שעות ההמתנה והכיצד אוכל לטעום ולו טיפת חלב אחת? שהרי
אסרה זאת עלינו תורתנו הקדושה! אסורה אל מיטתי ואירדם גם ללא
החלב. אל חשש, אמא, אוכל אני להירדם בין כך ובין כך. ליל מנוחה
לך, ליל מנוחה". שני הנהנה בהבנה ומלמלה בלחש: "אסורה אל
מיטתי, אסורה, אסורה". היא הלכה אל הספרייה, אבל בשל העלטה
הכבדה, היא לא מצאה את מילון אבן-שושן ונאלצה לחכות עד הבוקר
כדי להבין את בתה. שני החליטה לשוב אל בית החולים ולבדוק
הכצעקתה.

ד"ר קיש הבחין בשני וקרא לה אליו. היא ניגשה והוא אמר שבכל
חייו המקצועיים הוא טרם נפגש בתופעה המחרידה הזו של רצח בתוך
המשפחה והתאבדות. ואז היא לא יכלה עוד ואמרה: "כנראה שרצח בתוך
המשפחה שלנו, זה לא משהו חדש. אתמול רצחתי את הבן הבכור שלי -
יוקו". ד"ר קיש הפנה אותה אל המחלקה הפסיכיאטרית, שם אולי
יעזרו לה. היא ניגשה לדלפק ואמרה שהד"ר קיש הפנה אותה לכאן.
הפקידה נתנה לה מספר טפסים למלא בצד. היא לקחה את העט ועמדה
למלאות את הפרטים, אלא שאז חתלתולה קטנה וזריזה הגיחה בסערה אל
המקום. זו הייתה פולניה שצרחה: "שאבעס! אמא, הו אמא! הלא שבת
היום והכיצד זה תכתבי בעט שכולו מוקצה ביום קדוש זה? הניחיהו
ותבוא עלייך הברכה. שבת שלום". פולניה נעלמה כלעומת שבאה ושני
הניחה את העט. הפקידה אמרה שבלי טפסים מלאים היא לא תורשה
להיכנס. שני החליטה לחזור הביתה, רק שבדרך לקחה איתה את
גופותיהם של בעלה ובתה. השלושה הגיעו לבית. אלא שהסתבר שפולניה
נעלה את הדלת מבפנים והשאירה את המפתח בחור המנעול. דפיקות
ושריטות בדלת לא העירו את הילדים העייפים. שני ישבה בחדר
המדרגות עם בעלה ובתה המנוחים, והרהרה.

כשעלה השחר ועמו קרקורי התרנגולים, התעוררה שני וצלצלה בפעמון.
כשפולניה פתחה את הדלת ונבעתה לראות כי אמה צלצלה בפעמון בבוקר
שבת קודש, מיד פתחה ואמרה: "אמא, הו אמא!" אבל שני נשכה אותה
באוזנה ואמרה לה שכבר כואב לה הראש ממנה. פולניה המדממת חזרה
למיטתה, לנוח. שני לקחה את פשטידת יוקו ואת יתר בני המשפחה
שהיו ואינם ויצאה את הבית אל החצר האחורית. היא לקחה מן המחסן
את המעדר וכרתה 4 בורות, ובזה אחר זה נטמנו מושיקו, יוקו,
ציפורה ופולניה שצעקה מן החלון את פרטי איסור מלאכות השדה בשבת
ונימוקיהן. שני עלתה הביתה ונכנסה אל המיטה הזוגית הריקה. היא
התכסתה עד לסנטר ושקעה בשינה עמוקה. כשהתעוררה היא רצה מהר
לחדר הילדים, אבל יוקו וציפורה לא היו שם. זה לא היה חלום. הכל
מציאות כואבת. אלא, שבמוצאי שבת, התקשר הבוס של מושיקו ואמר
לשני שחל בלבול גדול בניירת ומושיקו לא מפוטר. מה גם, שבכלל
הגיע לו קידום במשרה והעלאה נדיבה במשכורת. שני התנחמה מעט
בידיעה, אבל רגע לפני שנסתיימה השיחה היא נזכרה להודיע שמושיקו
איננו ועמם הסליחה. הבוס הביע את צערו ואמר שאם יהיה לו זמן
הוא יבוא לניחום ויום אחד עוד כולנו נצחק על כך. ניתוק.

שני כבשה את פניה בקרקע, מנסה לנחש באיזה יום כולנו נצחק על
כך. ומי זה בכלל כולנו, אם כולם מתים כל הזמן. דף לבן בצבץ
לפתע מתחת לדלת הבית. שני פתחה במהירות את הדלת לראות מי שם
אותו שם, אבל הוא כבר ברח ולא היה שם. היא לקחה את הדף וקראה.
היה זה מכתב איום על חייה בטענה שהיא מפירה את השקט השכונתי
ומוציאה שם רע על כל הקהילייה החתולית בעולם כולו. שני החליטה
שיותר היא לא מסוגלת. היה זה הקש ששבר את גבה הקמור. היא לקחה
מזוודה קטנה וארזה מעט בגדים וחפצים אישיים שלה ושל גוריה.
וכך, בחסות החשכה, חתולה קטנה, יחידה ותמה, צועדת עם עוללים
מפוחדים ברחובות השכונה העתיקה. באחד מחלונות הפנטהאוזים נדלק
האור וחתול קשיש הביט מבעדו אל הרחוב הקר והחשוך בו צעדה שני.
הוא שלח את החתולה הפיליפינית שלו שתזמין אותם אליו הביתה. שני
בהתחלה סירבה בנימוס ואמרה שהיא עסוקה, אבל בסופו של דבר היא
השתכנעה כששמעה שיש לקשיש חיבור מהיר לאינטרנט. כבר בכניסה,
הוגשה לה כוסית יין אדום מבציר של המאה הקודמת, למניינם, של
החתולים.

בקומה העליונה ישב החתול הקשיש שהציג את עצמו בשם אהרון. הוא
ביקש מהעוזרת להציע מיטות עבור הגורים העייפים ולהשכיב אותם
לישון. בינתיים נשארה שני עם אהרון לבד בחדר הגדול והמצוחצח
שהיה בקומה. אהרון אחז בידיו נרתיק עור חום ישן ומאובק, ומסר
אותו לשני. היא פתחה אותו ובפנים מצאה תעודת זהות פשוטה. היא
פתחה את התעודה וראתה שם את תמונתו של אהרון עם כל פרטיו.
בהתחלה היא לא הבחינה בשום דבר מיוחד וחשבה שהביקור אצל הקשיש
לא יוביל לשום מקום, אבל אז היא הסתכלה טוב יותר בספח המצורף,
בו היו רשומים שמות צאצאיו הרבים. היא עלעלה ב- 47 השמות
הרשומים, אבל שם אחד לכד את עיניה - מושיקו. היא הסתכלה על
אהרון והתכוונה לשאול אותו את השאלה המתבקשת, אלא שאז העוזרת
נכנסה והודיעה שאחד הגורים חייב לשירותים ולא מוכן ללכת בלי
אמא. שני הלכה עם הגור ואז זירזה אותו לישון יחד עם אחיו
ואחיותיו, אלא שאז הוא אמר לה: "אני מפחד לישון לבד". שני
הרגיעה אותו בטענה, שאחיו יישמרו עליו מכל רע. "הם יישמרו עליי
מרחוק?" הוא תמה. שני לא הבינה למה בורקס בן הזקונים מתכוון.
היא הלכה איתו לחדר שסידרה העוזרת כדי להראות לו שאין שום
בעיה, אבל היא נחרדה לגלות שהחדר שומם.

תוך מספר שניות, הגיעה שני לחדרו של אהרון, לבשר לו על העלמות
ילדיה הפתאומית. היא אחזה בכוח ברגלו של בורקס, שמא גם הוא
ייעלם. בחדרו של אהרון, עמדה העוזרת עם סכין מטבח שלופה
ומאחוריה כבולים גוריה הנותרים. אהרון קם ונשען על מקלו. הוא
סימן לשני להתקרב אליו. היא התקרבה והוא לחש באוזנה שהוא זה
ששלח את המכתב. וכן, הוא אבא של מושיקו. שני ההמומה פערה את
פיה ולא הצליחה להוציא מילה. אהרון התיישב וניצל את השקט כדי
להסביר:

"לא אהבתי אותך כבר מההתחלה. אמרתי למושיקו: מושיקו, תמצא
לעצמך כלה אחרת. מזאת לא ייצא שום דבר. וכמו שאנחנו נוכחים
לראות היום, גם צדקתי. אמרתי לו שאם הוא יתחתן איתך, אני לא
אכיר בו עוד כבני. הוא ניסה לשכנע אותי שבועות שלמים שזו בחירה
שלו ושאני אכבד אותו. סירבתי כמובן. ומאז שנישאתם, ניתקתי איתו
את הקשר. אני מניח שהוא סיפר לך שנהרגתי בהתקפת ימאים, על יד
החוף. זה מה שהוא מספר לכולם, על אבא שלו הגיבור, שנהרג למען
העם והמולדת. כשבעצם, אבא שלו שגידל ורומם אותו, יושב בדירת
פנטהאוז מצחינה עם עובדת פיליפינית שמוציאה אותי מהכלים. יושב
לבד, בודד ועצוב. וכששמעתי שגרמת לו להתאבד, החלטתי לנקום בך
על שהרסת לו ולי את החיים. הבנתי שמהילדים שלך לא איכפת לך, את
הורגת אותם על ימין ועל שמאל. אז בהם הפיליפינית שלי תטפל.
ואותך אני אנשל מכל מה שיש לך ואת תהיי בדיוק כמו כל אותם
חתולי רחוב בזויים".

בורקס התקדם לעבר העוזרת. אהרון עדיין נאם נאום חוצב להבות
ואילו העוזרת הייתה עסוקה בהברשת הסכין שאחזה. הוא נעץ בה את
שיני החלב שלו וזו שמטה את הסכין מרוב בהלה. למזלו של בורקס
הסכין נפלה סנטימטרים ספורים מראשו ופגעה בבוהן רגלה הימנית.
ובעוד שהעוזרת מתפתלת מכאבים, אהרון ניסה להרגיע את כולם
ולשמור על קור רוח, אך ללא הצלחה. שני שיחררה את גוריה וברחה
עם כולם מבית חמיה. בצאתה מהבית היא נזכרה שלא אמרה לעוזרת
תודה על האירוח. מושיקו תמיד היה אומר לה שתמיד צריך להגיד
תודה, לא משנה איך היה. ואז תמיד פולנייה הייתה מהנהנת בהסכמה
ואומרת שאכן כך מורה לנו תורתנו הקדושה. שני לא נתנה לעצמה
לשקוע במחשבות נוגות ונכנסה יחד עם גוריה אל תוך הבית, לתדהמתו
של אהרון. היא אמרה: "תודה" ועזבה את הדירה, בלא פגע. כך, היא
אמרה בליבה, תמיד אכבד את זכרם.

היא הולכת במשך ימים ארוכים, ישנה בפחי אשפה מזדמנים. הגורים
כבר גדלו והחלו עוסקים איש איש בעבודתו ובמשפחתו. רק בורקס
עדיין סועד את שני הקשישה, עם הכתם האפור-לבן שעל רגלה. הוא
תמיד שואל אותה איך היה אם יוקו היה עוד בחיים. בכל פעם שהוא
שואל, שני מתחילה למרר בבכי והוא כבר מתחרט ששאל. כל פעם היא
הייתה אומרת שאין לה דרך לתקן את כל מה שגרמה. במשטרה חשבו
אחרת. היא קיבלה מאסר עולם, אבל מאוחר יותר הועברה מהמכלאה
לבית אבות, בשל בעיות בלב. בנו של ד"ר קיש, טיפל בה במסירות עד
יומה האחרון. הוא אמר שבחודשים האחרונים היא סבלה מחוסר זיכרון
חמור, לכן היא בכלל לא זכרה את כל מה שעבר עליה. הדברים הללו
ניחמו במידה מסוימת את בורקס ואחיו. הם האמינו שדברים מהסוג
הזה, קורים במשפחות הכי טובות.