אמא לילה הריקה, כוכבים ללא ענן. גאויות אפלה גומעות איי אור.
החיים מסתתרים בעצבות.
אם היה אי פעם חוט שני להובילני מבטן המבוך הזה, שמטתי אותו.
אני לוגם כעת חלב חמוץ של חשכה.
ענדתי כתר קוצים שלעולם לא ירפה.
משום מה, היה על העולם לסבך את עצמו עם מעשי סכלות כאומות,
צבאות ומלחמות,
מייקר את מחיר האושר ומעטרו בכאב.
להטוטן עיוור, מלהטט אינספור חיים ממדינה למדינה, עיר לעיר,
דלת לדלת.
כולם כדורים אדומים, מבהיקים ושמחים של ייאוש.
האמת הושמה תחת מנעול ובריח, נשמרת כסוד מפניה עצמה.
קליעים וחיילים יחדיו, ממתינים ליום בו יעופו.
לו רק נותרו כאן השפיות, החמלה, הרחמים.
לו רק לא היה זה התגלמותו של כל היומיומי והתפל.
הם יאכילו אותך, ותיוותר רעב.
ילבישו אותך, ואתה עירום.
יתנו בידך נשק והרי אתה אדם מת מגשים את משאלות הנקמה הנמקות
של אנשים מתים.
המשחק מביס את עצמו בצורה נהדרת.
כלי שרת בכל מוטלים הצידה ברסיסים.
התינוקת האומללה מלחמה, לעולם אינה יודעת די.
דוד מוות, ממתין לילדיו הבודדים, פיו שופע ריר.

הלוך ושוב מבעד לחלל וזמן, שנאה וצער ואין מגיעים לסוף.
פנים חיוורות, לעד עוורות לדמעותיהן שלהן, שקועות בפשרה עיקשת
עם דברים שמעולם לא רצו.
הערב נמוג לגברים נחפזים, גוררים אחריהם את נשמתם בשקים.


(לקוח ממחברת הצבא הורודה)